נניח שהמכונה תיתן לנו כמעט הכול.

הדבר המעניין ביותר שאילון מאסק אמר על בינה מלאכותית לא היה שהיא עלולה להחליף כל משרה. הדבר המעניין היה מה שלדבריו יישאר אחר כך: שאלת המשמעות.

ההודאה הזאת צריכה לעצור אותנו. לאנשים שבונים את המערכות החזקות בעולם יש רעיונות מוחשיים למדי על מראהו של שפע. האינטליגנציה נעשית זולה. האנרגיה מצויה בשפע. רובוטים עושים את העבודה. הרפואה מתקדמת בעשרות שנים בתוך שנים מעטות. מוצרים ושירותים מפסיקים להיות נדירים. ואז הבעיה הכלכלית נסוגה, והבעיה האנושית נחשפת במלואה.

לשם מה האדם קיים כשהתועלת שלו כבר אינה דרושה?

יש ספרות עתיקה יותר על העולם הזה. ישעיהו ראה עמים כותתים חרבות לאיתים. ירמיהו ראה תורה הכתובה על הלב. יחזקאל ראה לב אבן המוחלף בלב בשר. הרמב״ם תיאר זמן שאין בו רעב ומלחמה, ועיסוקו של העולם כולו הוא לדעת את ה׳. כשקוראים את הטקסטים האלה לצד ההבטחות הנשמעות ממעבדות הבינה המלאכותית, הם נשמעים עכשוויים באופן מטריד.

קל להפריז בדמיון. הנביאים לא חזו מרכזי נתונים, והמהנדסים אינם מכריזים על גאולה. אלה מדברים בלשון של ברית ותיקון מוסרי. אלה מדברים בלשון של יכולת, תפוקה וקנה מידה. הם חולקים כמה תוצאות רצויות, אבל חלוקים בשאלה מה יוצר אותן ומה הופך אותן לטובות.

המסה הזאת התחילה כהשוואה בין שני חזונות עתיד. ההשוואה נעשתה פחות מעניינת מן הפער שבתוכה. הבינה המלאכותית עשויה לעזור לבנות עולם שיש בו פחות מחלה, פחות עבודה כפויה ויותר שפע חומרי. היא אינה יכולה לומר לנו מה ראוי שנרצה לאחר שנגיע לשם. הנביאים חשבו שצריך לענות על השאלה הזאת קודם.

אם השפע יגיע לפני שנדע לשם מה הוא, איזו בעיה בעצם פתרנו?השאלה החיה

ההבטחה שלהם רצינית מן הקריקטורה שלה.

מפתה להתייחס לנבואה טכנולוגית כאל שיווק. לפעמים זה בדיוק מה שהיא. לאנשים המגייסים הון יש סיבות לתאר את המוצר שלהם כהיסטוריה. לוחות זמנים מחליקים, מדדים מחמיאים למערכות שהם מודדים, וכל תחזית על בינה כללית נשענת על הנחות שאיש עדיין אינו יכול לבחון.

אבל יהיה עצלני לפטור את החזון כולו. הטענות מסוימות דיין כדי לבדוק אותן, והאנשים המשמיעים אותן ראו מערכות ששאר העולם פוגש רק מאוחר יותר.

במסה The Gentle Singularity מיוני 2025 כתב סם אלטמן שהאנושות קרובה לבניית בינת־על דיגיטלית. הרצף שלו היה מוחשי: סוכנים המבצעים עבודה קוגניטיבית, מערכות המפיקות תובנות מדעיות, רובוטים הפועלים בעולם הפיזי. ואז באה ההבטחה הגדולה. בשנות השלושים של המאה הנוכחית, כתב, האינטליגנציה והאנרגיה יהיו מצויות ב״שפע פראי״. אם יהיו מספיק משתיהן, ובצירוף ממשל טוב, ״נוכל תיאורטית להשיג כל דבר אחר״.

"In the 2030s, intelligence and energy... are going to become wildly abundant. With abundant intelligence and energy (and good governance), we can theoretically have anything else."סם אלטמן, The Gentle Singularity, יוני 2025

דריו אמודיי מציג את הגרסה הרפואית של הטענה בMachines of Loving Grace. הוא מדמה בינה מלאכותית חזקה ל״מדינה של גאונים בתוך מרכז נתונים״ וחוזה ״מאה עשרים ואחת דחוסה״: חמישים עד מאה שנות התקדמות ביולוגית הנארזות בתוך חמש עד עשר שנים. הרשימה שלו כוללת מניעה או טיפול ברוב המחלות הזיהומיות, בסוגים רבים של סרטן, באלצהיימר ובמחלות גנטיות, לצד הארכה גדולה של החיים הבריאים.

אלה תחזיות, לא עובדות. המנגנון מתקבל על הדעת, אבל הקצב אינו ידוע. אינטליגנציה עשויה להאיץ גילוי בלי להאיץ באותו קצב ניסויים קליניים, ייצור, רגולציה או הפצה. תרופה הקיימת רק למי שיכול לשלם עליה אינה סוף המחלה. שפע של תפוקה אינו חלוקה צודקת. המהנדסים יודעים זאת, ולכן אלטמן מכניס ״ממשל טוב״ לתוך ההבטחה. שתי המילים האלה נושאות משקל גדול מכפי שהמשפט מודה.

מאסק מנסח את היעד באופן הבוטה ביותר. בכנס VivaTech ב־2024 הוא תיאר תרחיש מיטיב שבו מכונות עולות על בני אדם כמעט בכל עבודה, מוצרים ושירותים חדלים להיות נדירים, וצורה כלשהי של הכנסה אוניברסלית גבוהה מחליפה את השכר. אחר כך הוא שם למה שהאוטומציה אינה יכולה ליישב: ״השאלה תהיה באמת שאלה של משמעות״. הוא הציע שאולי בני האדם יעניקו משמעות לבינה המלאכותית.

התשובה הזאת הופכת את הפחד הרגיל. ייתכן שהבעיה העמוקה ביותר איננה שהמכונות נעשות דומות מדי לנו. ייתכן שהן חושפות כמה מעט אמרנו על עצמנו. כלכלה יכולה לקבוע מחיר לעבודה. היא אינה יכולה לקבוע תכלית לאדם שכבר אינו נדרש למכור אותה.

העתיד שלהם מתחיל בתוך האדם.

נביאי ישראל אינם מציעים תוכנית טכנית. הם מציעים תמונות: עמים העולים לירושלים ללמוד, כלי נשק ההופכים לכלי חקלאות, טורף החי בשלום עם טרף, תורה שאינה כתובה עוד רק על אבן, לב חדש הניתן לאדם.

ההבדל בסוגה חשוב. נבואה איננה מפת דרכים של חברת הזנק במעטפת פיוטית. התמונות שלה טוענות טענות מוסריות. ישעיהו אינו מדמיין רק עולם שבו המלחמה יקרה או מיותרת. הוא מדמיין עמים הכפופים למשפט וללימוד.

בפרק י״א ישעיהו מסביר מדוע ממלכת השלום נעשית אפשרית. הארץ מלאה דעת ה׳, ״כמים לים מכסים״. הדימוי הוא של טבילה מוחלטת. זו איננה ידיעה השמורה בספרייה או נשלפת ממודל. זו דרך ראייה המשנה את האופן שבו בריות חיות בעולם.

ירמיהו מכניס את הידיעה פנימה. התורה תיכתב על הלב, ואיש לא יצטרך לומר לרעהו לדעת את ה׳, מפני ש״כולם ידעו אותי״. יחזקאל מתאר את השינוי כמעט בלשון אנטומית: לב האבן מוסר ובמקומו ניתן לב בשר.

הרמב״ם מסיר מאוחר יותר כל אפשרות לקרוא את הזאב והכבש כזואולוגיה. הוא מתייחס לתמונה כאל משל, אך שומר על תוכן החזון: אין רעב, אין מלחמה, אין קנאה, והעולם כולו עוסק בידיעת ה׳. המחסור המתגבר אינו רק מחסור במוצרים. הוא מחסור בהבנה.

״וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה, וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת... וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה׳ בִּלְבַד.״רמב״ם, הלכות מלכים ומלחמות יב, ה

לכן קשה לצמצם את העתיד הנבואי לרשימת הטבות. השלום קשור למשפט. השפע קשור לסיום הקנאה. הידיעה קשורה ללב. העתיד טוב מפני שהאנשים החיים בו נעשו מסוגלים לטוב.

ההשוואה נעשית משונה יותר כשמביטים בשעון.

יש עוד עובדה שבלעדיה הדמיון נשאר חסר. איננו עורכים את ההשוואה הזאת במאה מקרית. השנה העברית היא 5786.

מסכת סנהדרין מביאה מסורת המכניסה את ההיסטוריה הרגילה לתוך מסגרת של ששת אלפים שנה: אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנים הנקראות ימות המשיח. באותו עמוד רב קטינא מדבר על שישה אלפים ואחריהם אלף שביעי שבו הסדר הרגיל מושעה. הגמרא מסבירה את התבנית באמצעות השבת ושנת השמיטה, וקוראת למנוחה העתידה יום שכולו שבת.

לפי התבנית הזאת, ימות המשיח אינם תאריך אחד בקצה. הם השליש האחרון של המסגרת. איננו ממתינים להיכנס לתקופה. אנחנו חיים בשלב מאוחר מאוד בתוכה.

זה איננו שעון ספירה לאחור. אותו קטע עצמו מודה שמאות שנים שהוגדרו כאפשרות משיחית כבר חלפו, והמסורת הרבנית חוזרת ומזהירה מפני חישובי קץ בטוחים בעצמם. המשיח יכול לבוא לפני שנת 6000. המקורות אינם מתירים לנו להקיף שנה מודרנית בלוח ולהודיע שההיסטוריה חייבת לציית לנו.

אבל הם כן מעניקים לזמן היהודי כיוון. שנת 6000 היא אופק במסורת, קצהו של היום השישי. בשנת 5786 אנחנו רחוקים ממנה מעט יותר ממאתיים שנה. בקנה המידה הזה, אנחנו חיים בשעה מאוחרת של יום שישי.

איננו רק מדמיינים את העתיד. אנחנו עומדים בחלק של הזמן היהודי שתמיד פנה אליו.לוח השנה משנה את ההשוואה

הזוהר הופך את המפגש למשונה עוד יותר. בפירושו לסיפור המבול הוא אומר שבשנה השש־מאית של האלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתכונן לאלף השביעי כפי שאדם מתכונן ביום שישי לשבת. זו הייתה שנת 5600, בין 1839 ל־1840.

הזוהר עצמו אינו אומר ״בינה מלאכותית״, וקוראים מאוחרים חלוקים בשאלה עד כמה יש לקרוא את לשונו באופן מילולי או רחב. ובכל זאת, ראוי להביט בעולם שהתפתח סביב התאריך הזה ואחריו: תיעוש, חשמל, רפואה מודרנית, תקשורת, מחשוב, פיזיקה אטומית, טיסה לחלל, האינטרנט וכעת אינטליגנציה של מכונה. באותו זמן החלו לימוד יהודי, תרגום ופנימיות התורה לנוע בעולם בקנה מידה שדורות קודמים בקושי יכלו לדמיין.

כל זה אינו מוכיח שנכנסנו לימות המשיח. הוא כן מקשה לראות את העיתוי כעניין חסר משמעות רוחנית. בעוד לוח השנה היהודי נע לעבר האופק המסורתי שלו, בני אדם רכשו לפתע יכולת לדמיין במונחים הנדסיים תנאים שהיו שייכים בעבר כמעט רק לנבואה.

זהו היופי וזו האירוניה. האנשים המתארים את התקרבותו של עולם ללא מחסור מדברים ברובם בשפה חילונית וטכנית. ובכל זאת, ברגעים מסוימים הם נשמעים כמו נביאים שתורגמו ללשון המחשוב. הם מדברים על פלאים הנעשים שגרה, על דעת הזמינה בכל מקום, על עבודה המשתנה מן היסוד, על מחלה הנדחקת לאחור ועל שפע המתפשט על פני הארץ. ייתכן שאינם מאמינים שהם מתארים את המבנה החיצוני של עולם משיחי. ייתכן שהם מתארים חלק ממנו בכל זאת.

הטכנולוגיה עדיין תהיה רק היבט אחד. היא יכולה להפוך תנאים נבואיים לאפשריים מבחינה חומרית. היא אינה יכולה להפוך אותם לקדושים. אבל האפשרות שמנגנוני השפע מגיעים סמוך לסיום האלף השישי איננה הערת שוליים להשוואה. היא הדבר שהופך את ההשוואה לכמעט בלתי נתפסת, ולקשה כל כך להתעלם ממנה.

הדמיון אמיתי, אבל הוא אינו סימטרי.

שני החזונות מתנגדים למלחמה, למחסור, לבערות ולשבריריות החיים. ראוי לראות את החפיפה הזאת. היא מלמדת שהאויבים האנושיים הישנים לא השתנו. אבל הפריטים אינם מסתדרים זה מול זה בצורה נקייה כפי שנדמה בתחילה.

ההשוואה שורדת, אבל בצורה מצומצמת יותר. שתי המסורות מדמיינות שאפשר להתגבר על כמה ממגבלות ההווה. שתיהן מציבות את הידיעה סמוך למרכז. שתיהן שואלות כיצד נראים חיי אדם כשההישרדות כבר אינה צורכת חלק גדול כל כך מהם.

ואז אותה מילה מתפצלת לשתיים. אצל המהנדסים, ידע הוא אינטליגנציה שנעשתה זמינה. אצל הנביאים, דעת היא קשר התובע דבר מה מן היודע. האחת יכולה לענות על שאלה. האחרת משנה את האדם השואל.

ההבדל מופיע בשתי שאלות נוספות: מה מייצר את השפע, ולשם מה הוא?

התשובה ההנדסית מתחילה בתשומות. הוזילו די הצורך את האינטליגנציה ואת האנרגיה, וטווח עצום של תוצאות נעשה אפשרי. זו תיאוריה של אמצעים. היא משאירה בכוונה את המטרות פתוחות, מפני שכלי כללי אמור לשרת מטרות רבות.

התשובה הנבואית מתחילה במטרה. בני אדם נבראו לדעת את ה׳, והידיעה הזאת מקבלת צורה מוסרית. היא משנה את השימוש בכוח, את היחס לגר, את גבולות התשוקה ואת עשיית המשפט. השפע בא בעקבות השינוי, לא במקומו.

אין פירוש הדבר שלמהנדסים אין מחויבויות מוסריות. אמודיי כותב באריכות על דמוקרטיה, בריאות, עוני ומשמעות. אלטמן מכניס ממשל טוב לתוך הנוסחה שלו. ואין פירוש הדבר שאנשים דתיים רוכשים אופי רק מפני שיש להם מסורת. ברור שלא. הטענה המצומצמת יותר היא שיכולת אינה יכולה לספק לעצמה תכלית. שום תוספת של אינטליגנציה אינה יכולה לגזור מתוכה את הדבר שהאינטליגנציה צריכה לשרת.

המכונה יכולה להרחיב את שדה הפעולה האפשרי. היא אינה יכולה להכריע מה ראוי לעשות.גבולה של היכולת

שפע קודם לא הפך אותנו לחופשיים מעצמו. קלוריות זולות לא לימדו תיאבון. תקשורת אינסופית לא לימדה קשב. קשר ללא חיכוך לא מנע בדידות. הכלים עבדו. היינו מוכנים פחות להצלחתם מאשר לכישלונם.

הנביאים מכניסים את האופי לתוך המפרט. האדם המובטח אינו רק נוח. הוא למד ריסון, צדק, הכרת תודה ואחריות לפני ה׳. המהנדסים מגדילים את היכולת. הנביאים שואלים מי יכוון אותה.

זהו ההבדל המכריע. אותו אדם עם כלים טובים יותר עדיין איננו אדם שנגאל.

השפע יכול לרהט כל אחד משני החדרים.

התמונה שלמטה מכילה את הטיעון בצורתו הקטנה ביותר. בצד אחד אדם נח בדירה יפה בזמן שרובוט מביא את ארוחת הערב. בצד האחר כמה דורות יושבים סביב שולחן עם לחם, יין, נרות, טקסט ואורח.

החדר הבודד איננו דיסטופיה. מנוחה היא דבר טוב. מכונה העושה עבודה מסוכנת או משפילה היא דבר טוב. פרטיות היא דבר טוב, ויש אנשים הפורחים בשקט. הטעות תהיה להניח שנוחות המגיעה בשלמות הופכת למשמעות אם רק המשלוח מהיר דיו.

בשולחן שמימין אין טכנולוגיה החסרה בדירה. עושרו נמצא במקום אחר. הזקן חייב לילד סיפור. המארח חייב לאורח מקום. האנשים סביב השולחן מקבלים את היום במקום לייעל אותו. שבת מכריזה פעם בשבוע שהאדם אינו מרוויח את זכותו להתקיים באמצעות תפוקה.

הבינה המלאכותית יכולה לעזור ליצור את החדר הזה. היא יכולה לתת להורים זמן, לתרגם את הטקסט, לשפר את הרפואה ולהסיר עבודה מתישה. היא יכולה גם להפוך בדידות לקלה ותיאבון לדבר שאפשר לשרת בלי סוף. הטכנולוגיה אינה בוחרת בין שתי התמונות. מוסדות, הרגלים ואנשים בוחרים.

היהדות מתחילה מהנחה שאינה אופנתית: העצמי אינו תמיד יודע מה ראוי שירצה. העדפה יכולה להיות אמיתית ובכל זאת להקטין את החיים. הברית פונה אל התשוקה מבחוץ. היא מאמנת את האדם לרצות צורות של טוב שאי אפשר לספק לפי דרישה.

מכונה יכולה להביא את האוכל. היא אינה יכולה להפוך אכילה לסעודה משותפת.ההבדל בין שירות לשותפות

עלינו להתכונן להצלחה, לא רק לכישלון.

אינני יודע אם לוחות הזמנים של הבינה המלאכותית נכונים. איש אינו יודע. ההתקדמות המדעית עשויה להגיע לאט יותר, העושר עשוי להתרכז במקום להתפזר, והאי־סדר הפוליטי עשוי להשיג את ההבטחות. תגובה דתית רצינית אינה צריכה להטביל תחזית של חברה מסחרית ולהפוך אותה לנבואה.

אבל אפילו הצלחה חלקית תהפוך את השאלה העמוקה לדחופה. מה קורה אם פחות מן החיים צריך להיות מוקדש לפרנסה, לייצור ולהישרדות? אנחנו נוטים לדמיין שאנשים יפנו באופן טבעי למשפחה, ללימוד, ליופי, לשירות ולאלוהים. הניסויים האחרונים שלנו בעודף קשב אינם מצדיקים את הביטחון הזה.

המקרא חוזר שוב ושוב אל הסכנה שבהשגת מבוקשנו. ישראל נכנס לארץ של שפע ושוכח את מקור המתנה. עושרו של שלמה נעשה תיאבון ללא גבול. ״וישמן ישורון ויבעט״. עמוס מדבר אל אנשים השוכבים על מיטות שן בזמן שהעניים נרמסים בחוץ. הבעיה לעולם איננה הלחם עצמו. הבעיה היא קבלת לחם ללא הכרת תודה, גבול או חובה.

ייתכן שהמהנדסים בונים חלק מגופו של עידן שפע. הם אינם בונים את נשמתו. המשפט הזה אינו מושלם בכוונה. נשמה איננה תכונה שמייצרים, וקהילות דתיות אינן בתי חרושת למוסר. ובכל זאת, ההבחנה חשובה. מערכות טכניות יכולות לשנות את תנאי החיים. הן אינן יכולות לעשות את העבודה האטית שבאמצעותה אנשים לומדים לחיות היטב בתוך התנאים האלה.

ייתכן שהמהנדסים בונים את גוף השפע. את הנשמה צריך לתרגל לפני שנזדקק לה.הטיעון במשפט אחד

ליהדות יש מנהגים שנועדו בדיוק לבעיה הזאת. הם קטנים, חוזרים על עצמם ואינם מתרשמים מחידוש. מטרתם אינה לדחות כוח. מטרתם לעצב את האדם שישתמש בו.

גם הדת יכולה להיכשל במבחן הזה. קהילה יכולה לשמור על כל הצורות ובכל זאת להיעשות אכזרית, סגורה או מפוחדת. המנהג אינו קסם. הוא פועל רק כשהוא יוצר את הלב שתיארו הנביאים. המבחן אינו אם שמרנו הרגלים עתיקים, אלא אם ההרגלים האלה עשו אותנו מסוגלים יותר לצדק, לפליאה, לריסון ולאהבה.

אם המהנדסים צודקים אפילו בחלק מן התחזית, העיצוב הזה של האדם אינו עבודה נוסטלגית. זו הכנה לעולם שבו הגבולות החיצוניים נחלשים והגבולות הפנימיים נעשים חשובים יותר. איננו צריכים לבחור בין ריפוי מחלה ללימוד תורה, בין כלים טובים לאנשים טובים. אנחנו צריכים די ענווה כדי לדעת שהראשון אינו יוצר את השני.

השאלה כבר איננה אם המכונה יכולה להידמות לחלק מן החלום המשיחי. היא יכולה. השאלה היא אם נטעה ונחשוב שהדמיון הזה הוא השלמה.

ארבע ההצעות המעשיות שלמעלה הן רק נקודת פתיחה. הן אינן תשובה שלמה לשאלת המשמעות בעולם של שפע. במסות האמונה הבאות נכתוב עוד הרבה על השאלה הזאת: על עבודה ותכלית, משפחה וקהילה, יצירה ושירות, תורה והמפגש עם ה׳, בעולם שבו המחסור כבר אינו מארגן חלק גדול כל כך מחיי האדם. המסה הזאת פותחת את הדיון. היא אינה מסיימת אותו.