המחשבות שלי. המשפטים שלנו.

אם הבינה המלאכותית כותבת את המשפטים, באיזה מובן אני המחבר?

המשפטים שאתם קוראים נוצרו בעזרת הדור החדש ביותר של מודלים לבינה מלאכותית. הכתבתי רעיונות, נתתי הקשר, התווכחתי עם טיוטות, שיניתי את המבנה, הסרתי את מה שהרגיש שקרי והמשכתי עד שהמסה אמרה את מה שניסיתי לומר.

המודל היה יותר מבודק איות. הוא מצא ניסוחים, בנה מעברים, הציע מבנים, הבהיר טענות, ולעיתים חשף קשר שרק חשתי בו. אין זה דבר שולי. הפרוזה היא פרי של שותפות.

דווקא משום כך שאלת המחברוּת קשה יותר. מכונה יכולה להציע עשר דרכים להשלים מחשבה. היא אינה יכולה לומר לי באיזו מהן אני מאמין. היא יכולה לגרום לטענה חלשה להישמע גמורה. היא אינה יכולה להכריע אם הטענה ראויה לשרוד. היא יכולה לחקות ודאות. היא אינה יכולה לשאת בתוצאות של טעות.

מבחינתי, שם נמצאת המחברוּת. אני בוחר את השאלה, בוחן את התשובה, דוחה את מה ששקרי ומפרסם את התוצאה תחת שמי. המחשבות שלי, השפה נוצרת בעזרת בינה מלאכותית, והאחריות שלי.

הבעיה שלי מעולם לא הייתה מחסור במחשבות. היא הייתה המרחק אל הדף.

אני דיסלקטי, ואני גרוע מאוד בכתיבה. איני אומר זאת כדי להישמע צנוע. אני מתכוון לכך כפשוטו. מעולם לא למדתי לגרום לפרוזה לעשות את מה שרציתי שתעשה.

כשאני כותב לבדי, אני כותב מתוך ראשי. אני מדלג על הגשר שבין רעיון אחד לבא אחריו, מפני שאני כבר רואה אותו. אני מניח שהקורא מכיר את הנושא, זוכר את הטיעון הקודם, מבין את הרמז ומרגיש לאן אני הולך. מי שכבר חי בתוך הנושא עשוי לעקוב אחריי. כל השאר נכנסים לשיחה באמצע.

במשך רוב חיי, מה שיכולתי לחוש היה גדול ממה שיכולתי לבטא. יכולתי להחזיק אינטואיציה, טיעון ואפילו מבנה שלם בתודעה. על הדף הכול נעשה קטן ושטוח יותר. כל גשר שלא בניתי הפך למקום שבו הקורא כבר לא יכול היה ללכת איתי.

הבינה המלאכותית היא הכלי הראשון שגרם למרחק הזה להרגיש כמו מרחק שאפשר לחצות. אני יכול לומר את המחשבה בסדר שבו היא מגיעה ולספק את ההקשר שאני נוהג להשמיט. אחר כך אני יכול להתנגד: ״זה נקי מדי״. ״איבדת את המתח״. ״חזור למקור היהודי״. ״זה נשמע כמו מכונה״. אני ממשיך לכוון עד שהמילים מחזיקות משהו מצורתה של המחשבה.

מודל יכול לספק מילים. הוא אינו יכול לספק את החיים שהפכו אותן לחשובות לי.

ביליתי עשרות שנים בקריאה. יש ספרים שקראתי פעם אחת. לאחרים חזרתי במשך שנים. המקורות נעים בין תנ״ך, תלמוד והמסורת הפילוסופית היהודית לבין הרב סולובייצ׳יק, אברהם יהושע השל, מדע, טכנולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה כללית. מאחורי הפרויקט הזה עומדים מאות ספרים, לצד שנים של שיחות, עבודה, ויכוח, כישלון וחיים רגילים.

הזיכרון שלי אינו טוב במיוחד. לעיתים קרובות איני מצליח לשלוף את המשפט, העמוד או המקור המדויק כשאני זקוק להם. ובכל זאת, ספרים משאירים משהו גם כשהפרטים נעשים קשים לאחזור. הם משנים את האינסטינקטים שלך. הם משנים אילו שאלות מרגישות רציניות, אילו תשובות מרגישות קלות מדי, ואילו מתחים אתה מסרב לפתור בזול.

לפעמים אני נעזר בשפה של רשתות נוירונים כדי לתאר זאת. המשקלים שלי אומנו. כל ספר, מורה, כישלון, שיחה וקריאה חוזרת שינו משהו. מה שנותר אינו מאגר מידע שאפשר לחפש בו. זו אינטואיציה לצורתו של טיעון ולמשקלה המוסרי של שאלה.

זו ההתהוות שאני מביא אל המודל. המכונה יכולה לעזור לי לפרוש אותה. היא אינה יכולה להסביר מאין היא באה, או מדוע שאלה אחת חשובה לי ושאלה אחרת לא.

התשובה השוטפת היא לעיתים קרובות המקום שבו העבודה האמיתית מתחילה.

אני מייסד-שותף של Triple Whale. העבודה שלנו מציבה אותנו קרוב לחזית היישומית של הבינה המלאכותית. אנחנו עובדים עם מודלים של OpenAI ושל Anthropic, בוחנים ומשווים את היכולות שלהם, ומסייעים לחברות רבות להפעיל את המערכות האלה בעולם האמיתי. כך למדתי במה המודלים משתפרים, היכן הם נכשלים ועד כמה התוצאה תלויה במערכת שנבנית סביבם.

המודל הוא רק חלק אחד מן התוצאה. ההקשר, חומרי המקור, סדר ההנחיות והיכולת לשמר טיעון לאורך סבבים רבים, כולם חשובים. שיקול הדעת חשוב מכול. מישהו צריך להבחין מתי המודל יצר פרוזה שוטפת אך ריקה, אלגנטית אך שקרית, או בטוחה בעצמה ללא ראיות.

איני מגיע עם מסה גמורה החבויה בראשי ומבקש מן המכונה להקליד אותה. אני מגיע עם שאלה, כמה אינטואיציות, שברי מקורות וכיוון. המודל משיב. התשובה שלו משנה את מה שאני מבחין בו. אני מתנגד, מוסיף הקשר, או מגלה שהטיעון שהבאתי אינו שלם.

לפעמים אני מכתיב את רוב הרעיון. לפעמים המודל עוזר לי למצוא את המבנה שלו. לפעמים הוא חושף פער. לפעמים הוא פשוט טועה. הערך נמצא בתנועה בין המצבים האלה, בלי לבלבל בין שטף לבין אמת.

העבודה מתחילה לפני ההנחיה ונמשכת אחרי הטיוטה.

אין משפט קסם שמייצר מסה גמורה. התהליך הוא סדנה. הוא נע דרך חמישה שלבים שחוזרים על עצמם, ורוב העבודה מתרחשת ביניהם.

הבינה המלאכותית מקצרת את הדרך למשפט. היא אינה מקצרת את הדרך לשיקול דעת.

חלק מן העבודה באמת נעלם. המאבק המכני להפוך זרם מחשבה דיסלקטי למשפטים קריאים כבר אינו המחסום שהיה פעם. אני אסיר תודה על כך. העמדת פנים אחרת הייתה הופכת את הגילוי הנאות לפחות ישר.

המשפט עדיין רק הקצה הגלוי של תהליך ארוך יותר. הקריאה התרחשה לאורך עשרות שנים. השאלות צמחו מן החיים. האינטואיציות נוצרו לאט. העריכה עדיין דורשת תשומת לב. המהדורות בעברית ובאנגלית, בדיקת המקורות, הדימויים, הווידאו, העיצוב והמערכות הטכניות עדיין דורשים זמן.

זו ההבחנה שאליה אני חוזר: הבינה המלאכותית מקצרת את הביטוי. היא אינה מקצרת את ההתהוות.

המסות האלה אינן פסקי הלכה, והן אינן תחליף לספרים ולמקורות שבהם הן עוסקות. מודלים יכולים לטעות, להמציא ודאות, לשטח מחלוקות ולעטוף טענה חלשה בשפה יפה. הקוראים צריכים לשמור את שיקול הדעת שלהם ער. גם אני חייב לעשות זאת.