שלושה משפטים, לא שניים
התורה מוסרת לנו שתי תמונות שנראות כשתי דתות סותרות. בסדום אברהם עומד לפני הקב״ה ומתווכח. בעקדה הוא עומד לפני הקב״ה ואיננו מתווכח. אותו אדם אומר ״השופט כל הארץ לא יעשה משפט?״, וכאשר בנו שלו נקרא, אומר רק הנני.
כל תיאולוגיה קלה בוחרת אברהם אחד ומסבירה את האחר. המוסר המודרני שומר את המוחה ומתבייש בעבד. הסמכותנות הדתית שומרת את העבד ומתביישת במוחה. התורה מכניסה את שניהם לתוך חינוכו של היהודי הראשון.
זמן רב חשבתי שזה כל המתח: ויכוח או ציות, מצפון או ציווי. אבל בעקדה נאמר משפט שלישי, ובלעדיו שני המשפטים הראשונים מסוכנים.
אל תשלח ידך אל הנער.
התורה איננה משאירה את אברהם בין מחאה למסירה. היא מציבה גבול למסירה. מכאן השאלה משתנה. אמונה יהודית איננה הרגל להתווכח עם הקב״ה ואיננה הרגל לציית בלי ויכוח. היא המשמעת לדעת איזה משפט הברית דורשת לפני שאדם אחר משלם את המחיר.
אין כאן נוסחה הפוטרת אותנו משיקול דעת. יש כאן דרך לחשוף חסידות מזויפת. המצפון עלול להפוך לגאווה. הציות עלול להפוך לפחדנות. ודאות מוסרית ודתית יודעות שתיהן לנדב אדם אחר לקרבן.
סדום: הוויכוח שהקב״ה פתח
סיפור סדום מתחיל לפני שאברהם מדבר. הקב״ה שואל: ״המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?״ הטעם איננו קרבה בלבד. אברהם עתיד להיות לגוי גדול כדי שילמד את בניו לשמור את דרך ה׳ באמצעות צדקה ומשפט.
ואז הקב״ה מגלה לו את זעקת סדום. אברהם ניגש.
אברהם איננו מגן על אכזריותה של סדום. הוא שואל אם אפשר לספות צדיק עם רשע. טענתו צרה, נועזת וכולה מתוך הברית. הקב״ה זה עתה הגדיר את אברהם כמורה של צדקה ומשפט. עכשיו אברהם מחזיר את המילים הללו אל הקב״ה.
זו העובדה הראשונה על מחאה יהודית. אברהם איננו מערער מן הקב״ה אל בית דין גבוה יותר. הוא מערער מגזירה נראית אל מה שהקב״ה גילה על עצמו. כוחו של חלילה לך נובע מן הנאמנות. המשפט איננו תביעה זרה המוטלת על השופט. הוא שייך למשמעות שמו.
והעובדה השנייה חשובה באותה מידה: הקב״ה פתח את השיחה. ״המכסה אני מאברהם?״ נשמע כהזמנה לאחריות. האיש שנצטווה ללמד צדק נחשף לדין שעדיין עומד על הפרק, ועושה את מה שתפקידו דורש.
אברהם יורד מחמישים לעשרה. הוא קורא לעצמו עפר ואפר, אבל הענווה איננה מסיימת את הטענה. זו העמדה שממנה הוא ממשיך. בשיאו, הוויכוח היהודי הוא אומץ מוסרי בלי הפנטזיה של ידיעה מוסרית מוחלטת.
סדום קובעת אפשרות קבועה בתוך האמונה. לפעמים שאלת הגזירה היא העבודה שהאמונה הטילה.
העקדה: השתיקה המסתיימת בציווי
העקדה קשה מפני שהתורה עושה אותה קשה.
הציווי מתנגש בהבטחה. יצחק הוא הבן שדרכו עתיד להיקרא המשך הברית. קרבן אדם שייך לעולם שצאצאי אברהם ילמדו לדחות. הפסוק מאט בתוך היחס: את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק. הלשון מונעת את האלחוש.
אברהם משכים בבוקר. הוא איננו מתמקח, איננו מזכיר את ההבטחה ואיננו אומר חלילה לך. יש דרך, עצים, אש, מאכלת ושאלתו של יצחק.
השתיקה מגלה דבר אמיתי. אברהם לא יהפוך אפילו את ההבטחה האלוהית לרכוש. העתיד איננו שלו. הרמב״ן מסביר שהניסיון מוציא מן הכוח אל הפועל. זמינותו של אברהם לקב״ה נעשית נראית בעולם.
אבל הזמינות איננה המילה האחרונה בסיפור. המילה האחרונה לפני נפילת המאכלת היא איסור.
אל תשלח ידך אל הנער.
הניסיון מגיע אל הקצה ונעצר. האיל מחליף את הילד. הברית ממשיכה דרך הבן היורד מן ההר. המסורה מחזירה אחר כך את הסתירה אל פיו של אברהם: אמרת שביצחק ייקרא לי זרע; אמרת להעלות אותו; עכשיו אתה אומר לא לגעת בו. הוויכוח לא בוטל. הוא המתין עד שחלפה הסכנה.
משום כך העקדה היא ניסיון שאי אפשר לחזור עליו, לא היתר נייד לקנאות. קול פרטי איננו יורש את ההר של אברהם. החיים היהודיים אחרי סיני נשלטים בידי תורה, פרשנות, בתי דין, ראיות, אחריות ציבורית וגדרים על סמכות הנבואה. הקורא מקבל את הסיפור כולו, ובכלל זה הציווי העוצר את היד.
התביעה היומית קשה דיה: מסור את הגאווה, השליטה, המוניטין והפנטזיה שהעתיד שייך לך. שום מסירה כזאת אינה מעניקה רשות להפוך אדם אחר לחומר הגלם של ההישג הדתי שלך.
המסורה משבחת ויכוח ושופטת שתיקה
אברהם בסדום פותח שושלת. משה מסרב להצעה לשרוד את ישראל ולהתחיל מחדש. הוא מזכיר את יציאת מצרים, את האבות, את ההבטחה ואת שמו של הקב״ה בין האומות. אחר כך הוא קושר את גורלו בגורל העם: ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת.
חנה הופכת את הגוף שהקב״ה ברא לתחינה. איוב מסרב להסברים המגינים על הצדק האלוהי באמצעות האשמת הסובל. ירמיהו וחבקוק שואלים מדוע הרשע מצליח ומדוע השמים אינם עונים. חזקיהו שומע גזירת מוות, מסב את פניו אל הקיר ומתפלל.
הטיעונים שונים בטון, אבל מבנם אחד. הם נאמרים בתוך היחס. הם משתמשים בשפת הברית. המוחה עומד קרוב מספיק כדי לסרב לאדישות.
המסורה זוכרת גם את מי שלא דיברו כאשר הדיבור אולי היה משנה.
כשהשתיקה נכשלת
- נח. הוא בונה את התיבה, אבל הפסוקים אינם מתעדים תפילה על דורו. הזוהר משווה אותו לאברהם ולמשה. צדקות פרטית לא הספיקה כשהעולם טבע.
- יפתח ובתו. נדר מכלה משפחה. חז״ל מדמיינים פתח להתרה שגאוות יפתח ופנחס מנעה. הם מסרבים לייפות נוקשות דתית כאשר חיים עומדים על הכף.
- העומדים מן הצד אצל הנביאים. ישעיהו, עמוס, מיכה והושע תוקפים חברות שבהן הפולחן נמשך בזמן שהחלשים נרמסים. שתיקה במקדש איננה מטהרת שתיקה ברחוב.
- חבריו של איוב. הם מדברים בלי הפסקה ומסרבים לשמוע את הסובל. לפעמים חטא השתיקה נעשה במילים רבות.
ההבדל איננו דיבור מול דממה. וידום אהרן בא אחרי אבדן שאי אפשר להשיב. שתיקת נח קודמת לחורבן שאולי היה יכול להתחנן עליו. העיתוי משנה את המשמעות המוסרית. שתיקה יכולה להיות קדושה ליד האבל. היא איננה קדושה כאשר אדם פגיע ממתין שמי שיש לו מעמד ידבר.
לכן הביטוי העקדה שלך צריך להדאיג אותנו כשהוא נאמר מפי מי שלא יישא בעול. הוא עלול להפוך את כאבו של אדם אחר לשיעור שלנו על ציות. הסיפור איננו נותן לנו זכות כזאת.
אם אני בוחר קרבן לעצמי, ייתכן שאני מתקרב להנני. אם אני בוחר קרבן למי שכוחו קטן משלי, מוטב שאשמע חלילה לך ואל תשלח ידך לפני שאקרא להחלטתי אמונה.
קירקגור ראה את התהום. סיני בנה סביבה גדר.
חיל ורעדה של קירקגור נשאר בלתי נמנע מפני שהוא רואה את מה שדת מנומסת מסתירה. אם אפשר להסביר את אברהם כולו באמצעות האתיקה הרגילה, העקדה איבדה את אימתה. קירקגור מכנה זאת השעיה טלאולוגית של האתי. את יחסו המוחלט אל הקב״ה אברהם אינו יכול להסביר לציבור.
קירקגור רואה דבר אמיתי. אי אפשר לצמצם אמונה למוסר מכובד. שבת, כשרות, תפילה, נאמנות, ריסון ומחויבות לאנשים שלא בחרנו חורגים מן הטענה המודרנית שהטוב הוא כל מה שהעצמי הריבוני מאשר בכנות.
אבל היהדות איננה יכולה להפוך את הפרדוקס לנייד. העקדה מתרחשת לפני סיני. החיים היהודיים אחרי סיני אינם נשענים על מפגשים פרטיים שאיש אינו רשאי לבחון. ההתגלות נעשית ברית ציבורית. לנבואה יש גבולות. טענות זקוקות לראיות. דין נידון בבתי דין ובקהילות. מי ששומע קול פרטי המצווה לרצוח אינו יכול לגייס את אברהם נגד התורה שבאה אחריו.
רש״י, בעקבות המדרש, מונה את שלושת המשפטים האלוהיים: ביצחק ייקרא לך זרע; העלהו; אל תשלח ידך. התשובה איננה מסלקת את האימה. היא מונעת מן האימה להיות המילה האחרונה של התאולוגיה.
התשובה היהודית לקירקגור היא שגם לתהום יש גבולות. סדום מגלה את תוכנה המוסרי של האחריות הבריתית. העקדה מגלה את מחיר הזמינות הבריתית. סיני מונע משני הסיפורים להיחטף בידי ודאות פרטית.
היהודי מוכרח להיות מסוגל למסירה. היהדות איננה מעניקה לעצמי הנמסר ריבונות על דמו של אדם אחר.
השאלה הראשונה היא מי משלם
המבחן החד ביותר למסירה דתית איננו עוצמת הרגש. הוא זהות הנושא במחיר.
כאשר אני מוותר על מעמד, נוחות, שליטה, כסף או יתרון שלי, ייתכן שהנני הוא הפתח הנכון. כאשר אני מנדב את גופו, כבודו, פרנסתו, משפחתו או עתידו של אדם אחר, הטענה למסירה קדושה נעשית חשודה. בעלי כוח יודעים היטב לקרוא לקרבנו של החלש בשם ציות.
זו אזהרה, לא כלל מוחלט. חנה ואיוב מוחים על כאבם שלהם. הורים מכריעים עבור ילדים שאינם יכולים להחליט. קהילות מטילות חובות ממשיות על חבריהן. ההלכה אינה מצטמצמת להסכמה אישית. ובכל זאת, כיוון המחיר חשוב. לפני שמשבחים קרבן, צריך לשאול מי בחר בו ומי יחיה איתו.
התורה גם מעניקה למצפון שפה. צדק, משפט, חסד, צלם אלוהים, דרכי נועם, כבוד הבריות וועשית הישר והטוב אינם קישוט. הרמב״ן קורא את הציווי לעשות הישר והטוב כתביעה שמעבר לכל רשימת כללים. הרב קוק מזהיר מפני יראת שמים הדוחקת את המוסר הטבעי. הרב אהרן ליכטנשטיין טוען לתביעה אתית שמעבר למינימום המשפטי הצר בלי להפוך אותה לווטו פרטי על ההלכה.
החוש המוסרי איננו חסין מטעות ואיננו חסר חשיבות. התורה צריכה לחנך אותו, והמציאות צריכה לבחון אותו באמצעות מקורות, עובדות, תקדימים, תוצאות, טענות נגדיות ועדותם של מי שנושאים בתוצאה.
מצפון בלי ברית נעשה אופנה בשפה קדושה. ברית בלי מצפון נעשית הרגל בכיסוי אלוהי.
חמש שאלות לפני שהיד הבאה זזה
שום רשימה לא תכריע בלי טעות מתי למחות ומתי למסור. היא עדיין יכולה לחשוף את הזיופים הקלים ביותר.
לפני הוויכוח או השתיקה
- מי נושא במחיר? האם אני מוותר על דבר משלי, או מציע את חייו של אדם אחר כהוכחת אמונתי?
- האם עדיין אפשר למנוע את הפגיעה? שתיקה אחרי אבדן בלתי הפיך יכולה להיות אבל. שתיקה לפני פגיעה שאפשר למנוע עלולה להיות נטישה.
- איזה ערך בריתי עומד בלחץ? לצדק, כבוד, רחמים, אמת, שלום ומניעת סבל יש מקורות, צורה וגבולות. האם אני חושב באמצעותם או רק משתמש בהם כסיסמאות?
- האם שמעתי את האדם שבתוך השאלה? תיאוריה על עגונה, גר, יהודי הומוסקסואל, ילד עם מוגבלות, נפגעת התעללות או אדם העוזב את שמירת המצוות עלולה להפוך לדרך שלא לפגוש אף אחד מהם.
- האם אני מבקש אמת או פטור? יש המפעילים ציות כדי לברוח מאחריות. אחרים מפעילים מצפון כדי לברוח מציווי. שניהם מבקשים חפות יותר משהם מבקשים אמת.
אינטואיציה מוסרית עכשווית איננה שקר מפני שהיא עכשווית. היא גם איננה אמת בשל כך. המודרניות חשפה כישלונות מוסריים אמיתיים בחברות שקיבלה בירושה. היא גם הפכה תאווה, אוטונומיה ודעת קהל לאלילים. מוצאה של אינטואיציה איננו מכריע את מעמדה.
השאלה היא אם היא שורדת חשיבה תורנית רצינית, רואה את העובדות במדויק, מקבלת גבולות ונשארת פתוחה לתיקון. הקהילה המגינה על מנהג ישן חייבת באותה משמעת. עליה לשאול את מי המנהג פוצע, אם הפצע אכן נדרש ואם האדם הנושא בו באמת נשמע.
אברהם לא אמר העולם התקדם. הוא אמר השופט כל הארץ לא יעשה משפט? הוא שמע את הזעקה. ואז ניגש.
המקרים הקשים: נאמנות בלי אכזריות
המסה הזאת איננה פסק. היא איננה יכולה לפתור בפסקה שאלות שפוסקים וקהילות רציניות עמלים עליהן שנים. היא יכולה לסרב לשתי התחמקויות.
חמלה עכשווית אינה רשאית למחוק כל טקסט המתנגד לה. מרגע שטקסט צוטט, החמלה אינה נעשית מובטלת.
חשבו על חייהם של יהודים הומוסקסואלים. שיחה אורתודוקסית כנה איננה יכולה להעמיד פנים שטקסטים מקראיים והלכתיים מפורשים אינם קיימים. היא גם איננה יכולה להעמיד פנים שהשפלה, דחייה משפחתית, אכזריות אגבית, חשד ציבורי והקטנת אדם למעשה אסור אחד הם מצוות. הם אינם מצוות. גם במקום שבו איסור עומד, שאלות של שפה, כבוד, סודיות, שייכות, בריאות הנפש, משפחה, תפילה וחברות נשארות.
אותו מבנה מופיע אצל עגונות, גרים, נשים המבקשות לימוד תורה רציני והנהגה, אנשים עם מוגבלות, נפגעי התעללות, גרושים, חשוכי ילדים, רווקים ומי שאמונתו נשברה. השאלה ההלכתית ממשית. גם האדם ממשי. אי אפשר להפוך אחד מהם לדמיוני כדי להגן על האחר.
הלחץ המוסרי של דור איננו פסק. הוא גם איננו רעש. הוא עדות. המסורה חייבת לשמוע אותו, לבדוק אותו, להפריד תובנה מאופנה, לזהות קטגוריות הלכתיות ולענות. לפעמים התשובה תשנה מנהג. לפעמים היא תשמור את הדין ותשנה את דרך היחס לאנשים. לפעמים היא תאמר לא. סירוב רציני מוכרח עדיין להביט באדם הנושא אותו.
עמדת סדום איננה דורשת שכל דין כואב ייעלם. היא דורשת שסמכות דתית תישאר אחראית לטענות התורה עצמה על צדק, כבוד, רחמים, אמת וצלם אלוהים. עמדת העקדה איננה דורשת מאנשים פגיעים לקבל בשתיקה כל מה שהחזקים מניחים עליהם. היא דורשת מכל משתתף, ובייחוד מבעל הכוח, למסור ודאות, נוחות, מוניטין ושליטה בחיפוש אחר תשובה נאמנה.
שתי הדתות המזויפות
זיוף אחד הופך את ההווה לנביא האחרון. כל מה שהאינטואיציה המוסרית העכשווית מאשרת נעשה קדוש. כל מה שקשה לה נעשה אכזריות. הדת רשאית להישאר רק לאחר שהגיעה למסקנות שהתרבות הסובבת כבר הגיעה אליהן. יש בה חמלה בלי ברית ותנועה בלי זיכרון.
הזיוף האחר הופך את המנהג שקיבלנו לנביא האחרון. כל מה שנעשה נתפס כזהה למה שהקב״ה רוצה. כל זעקה מוסרית נעשית מרד. לכל קרבן אומרים שהכאב הוא הנקודה. יש בו זיכרון בלי שמיעה ודין בלי רעד.
האחד אומר שכל גבול הוא אכזריות. האחר אומר שכל זעקה היא בגידה.
אברהם איננו שייך לאף אחד מהם. בסדום הוא מסרב לקרוא לגזירה צודקת רק משום שהיא אלוהית. בעקדה הוא מסרב להפוך את ההבטחה לרכושו רק משום שהיא אלוהית. על ההר הוא לומד שגם המסירה עצמה חייבת לענות לגבול.
הברית שורדת מפני שלא הוויכוח ולא הציות רשאים להפוך לאלוהים.
לפני שהיד הבאה זזה
יש אברהם לפני סדום האומר חלילה לך. יש אברהם למרגלות ההר האומר הנני. ויש מלאך ליד המזבח האומר אל תשלח ידך אל הנער.
ויכוח. מסירה. גבול.
בלי חלילה לך, הדת נעשית חירשת מבחינה מוסרית. בלי הנני, הדת נעשית קישוט של העצמי האוטונומי. בלי אל תשלח ידך, הדת נעשית מסוכנת.
עבודת האמונה איננה לבחור משפט אחד לנצח. היא להיעשות לאדם, ולקהילה, היודעים איזה משפט הנאמנות דורשת לפני שהיד הבאה זזה.
מקורות והמשך קריאה
- בראשית י״ח, י״ז עד ל״ג, גילוי הגזירה וטענת אברהם על סדום.
- בראשית כ״ב, א׳ עד י״ט, העקדה והציווי לעצור את המאכלת.
- רש״י על בראשית כ״ב, י״ב, בעקבות המדרש על ההבטחה, ההעלאה והציווי שלא לגעת ביצחק.
- רמב״ן על בראשית כ״ב, א׳, הניסיון כהוצאת הכוח אל הפועל.
- שמות ל״ב, ט׳ עד י״ד ול׳ עד ל״ב, הגנת משה על ישראל.
- במדבר י״ד, י״ג עד י״ט, משה טוען בשם ה׳ ובכבודו בין האומות.
- ברכות ל״א ע״ב, תפילתה הנועזת של חנה.
- איוב מ״ב, ז׳, גערת הקב״ה בחברים שהגנו עליו בשקר.
- ישעיהו נ״ד, ט׳, הביטוי ״מי נח״ שקיבל קריאה ביקורתית בזוהר.
- הרב קוק על המוסר הטבעי, ובייחוד האזהרה מפני יראת שמים הדוחקת את המוסר.
- הרב אהרן ליכטנשטיין על אתיקה שמעבר לדין הפורמלי, תביעה מוסרית מסויגת בתוך עולמה של תורה.
- קירקגור וחיל ורעדה, רקע לרעיון ההשעיה הטלאולוגית של האתי.