האל שמעבר לכוכבים ובוכה ליד המיטה

בשעה שתיים בלילה, התיאולוגיה חדלה להיות שיטה. במקום כלשהו יושב אדם ליד מיטת בית חולים ומקשיב לקולות המכניים הקטנים של חדר שהפך לעולם כולו. מעבר לחלון יש גלקסיות שאורן יצא לדרכו לפני שנולדה השפה האנושית. בתוך החדר יש גוף מפוחד אחד ויד אחת שמחפשת יד אחרת.

אם אלוהים הוא מקורן של אותן גלקסיות, מה פירוש האמירה שהוא מבחין בחדר הזה? אם הוא מושלם, על־זמני ומעבר לשינוי, מה פירוש האמירה שצעקה נוגעת בו? אריסטו נותן לנו ממשות טהורה ומניע בלתי מונע. התורה נותנת לנו אל ששומע עבדים, זוכר ברית, כועס, סולח, מסתתר, שב, אוהב ואומר: “עמו אנכי בצרה”.

התשובה הנקייה היא לבחור. אפשר לשמור על האל המושלם מבחינה מטפיזית ולהפוך את לשון האהבה לשירה שנכתבה למען בני אדם. אפשר לשמור על האל הנענה ולוותר על הטענות הישנות בדבר שלמות אלוהית. טענה ושלילתה אינן יכולות להיות אמת באותו מובן. יש לבחור צד.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק חשד בניקיון הזה. הוא עוצב בידי בריסק, המתמטיקה, הפילוסופיה הנאו־קאנטיאנית ומסורת משפטית המסוגלת לבנות עולם על ההבדל בין שני מקרים כמעט זהים. הוא לא ביקש להחליש את התבונה. ובכל זאת, הוא חשב שהצורות העמוקות ביותר של החיים האנושיים והדתיים הן דיאלקטיות. הדר וצניעות חיים באותו אדם. האדם הבונה הוא גם האדם הבודד המבקש ברית. אלוהים קרוב, ואלוהים נשאר מעבר להשגה.

סירובו של הרב לבחור לא היה רשות להאמין בסתירות. ההלכה לא היתה יכולה לתפקד יום אחד אילו למילים לא היתה משמעות יציבה. התנגדותו הופנתה לפיתוי אחר: האמונה שהמציאות חייבת להיכנס בלי שארית למערכת אנושית אחת, ושכל מה שהמערכת אינה יכולה לשאת צריך להיחתך ממנה.

נשארת אפוא שאלה קשה יותר. כאשר שתי טענות רציניות ומבוססות עדיין מסרבות להיכנס למסגרת אחת, כיצד נשמר אותן בלי להפוך את המסתורין לתירוץ? התשובה מתחילה בדיוק רב יותר בשאלה מהי סתירה.

חלק ראשון · הטיעון נגד הסתירה

אריסטו צדק בדבר שאי אפשר בלעדיו

הכלל של אריסטו זהיר יותר מן הסיסמה שזוכרים. אותו דבר אינו יכול לשאת ולא לשאת אותה תכונה, באותו זמן ובאותו מובן. המילים האחרונות עושות את רוב העבודה. דלת יכולה להיות פתוחה בצהריים וסגורה בלילה. דיין יכול להיות קשה בבית הדין ורך כלפי ילדו. אין כאן סתירה, מפני שהזמן או היחס השתנו.

הכלל שומר על המשמעות. אם צדק ועוול יכולים להיות זהים באותו מובן, הוויכוח נעשה תיאטרון. אם עד יכול להיות אמין ולא אמין בדיוק באותו מובן, הראיה מאבדת ערך. במערכות לוגיות רבות, סתירה אחת שאינה מוגבלת עלולה לאפשר לכל מסקנה להיגזר ממנה. בלבול מקומי מתפשט לכל מקום.

הגמרא מבינה זאת באופן אינסטינקטיבי. סתירה בסוגיה היא בעיה שיש לפתור. החכמים שואלים אם המקורות עוסקים במקרים שונים, בזמנים שונים, בסמכויות שונות, בקטגוריות משפטיות שונות או בדרגות חיוב שונות. הצעד הראשון אינו “מסתורין”. הוא אוקימתא: יש להבחין בין המקרים ולקרוא שוב.

הרמב"ם מביא אותה חומרה אל הלשון על אלוהים. אם ידיעה, כוח, אהבה וחיים הם חלקים נפרדים שנוספו לעצם אלוהי, האל נעשה מורכב. תורת שלילת התארים מבקשת לעצור את הטעות לפני שהחלה. איננו יודעים מהו האל. אנו יודעים מה אינו, ויכולים לדבר על פעולותיו בלי להעמיד פנים שלשון נבראת לכדה את המהות האלוהית.4

האזהרה דתית, לא רק לוגית. ברגע שסתירה יכולה להתחפש לעומק, התיאולוגיה נעשית חסינה מתיקון. נבואה שנכשלה נעשית סוד. אכזריות נעשית חסד נסתר. בלבול נעשה הוכחה לעומק. אנו מאבדים את אמות המידה שבאמצעותן אמונה עדיין יכולה להבדיל את עצמה מעבודה זרה.

היהדות זקוקה לאריסטו בשער. בלעדיו כל בלבול יכול להיכנס כשהוא לבוש כהתגלות.

חלק שני · השערורייה התלמודית

“אלו ואלו” אינו אומר שהכול הולך

המשפט רדיקלי יותר ומוגבל יותר מן הסיסמה שנעשתה ממנו. בית שמאי ובית הלל נחלקו במשך שנים. בת קול לא הכריזה שהאמת סובייקטיבית. היא אמרה ששתי העמדות הן דברי אלוהים חיים, ואז קבעה שהמעשה ינהג כבית הלל.2

עמדה יכולה אפוא להשתייך לתורה בלי להיעשות הלכה. החיים עדיין דורשים הכרעה. וגם האופן שבו אדם מחזיק בעמדתו חשוב. התלמוד אומר שבית הלל זכו לסמכות מפני שהיו סבלנים, למדו את דברי בית שמאי והקדימו אותם לדבריהם. הענווה היתה חלק מן החשיבה. הם הבינו שהרצון לנצח עלול להסתיר אמת.

פרשנים מאוחרים הסבירו את הסוגיה בדרכים שונות. קריאה אחת רואה בסיני טעמים לשני הכיוונים. קריאה אחרת אומרת שפסקים הנראים מנוגדים מתאימים לנסיבות שונות. קריאה מצומצמת יותר משמרת את הדעה שנדחתה מפני שהיא חושפת אפשרויות ומחדדת את הקטגוריות שבאמצעותן ההלכה מכריעה.

אף אחת מן הקריאות האלה אינה אומרת שכל שני אנשים בטוחים בעצמם מחזיקים באמת שווה. בית שמאי ובית הלל חלקו מקורות, שפה, הליכי הכרעה וקהילה שיכלה לבחון את טיעוניהם. “אלו ואלו” מתחיל אחרי הדיוק והנאמנות, לא במקומם.

ואז שבת נכנסת. נישואין נוצרים. מאכל חייב להיות מותר או אסור. הוויכוח יכול להישאר בבית המדרש, אבל הקהילה צריכה לפעול. הפלורליזם היהודי משמר יותר מקול אחד בלי להעמיד פנים שהמעשה יכול ללכת אחרי כולם בבת אחת.

זהו המודל הראשון להחזקת שתי אמיתות. יותר מתיאור אחד יכול לחשוף את המציאות, אף שרק אחד מהם מושל במעשה הנוכחי. הקול שנדחה נשאר במסורת מפני שמקרה של מחר עשוי להזדקק למה שהוא ראה.

חלק שלישי · סירובו של הרב לסינתזה

הרב לא פתר את המתח. הוא בנה חיים המסוגלים לשאת אותו.

הזוגות המרכזיים אצל הרב סולובייצ'יק מצטמצמים לעתים לטיפוסי אישיות. אדם הראשון בונה. אדם השני מאמין. הדר פועל. צניעות משתחווה. הטענה האמיתית קשה יותר: שני הצדדים חיים באותו אדם. החלוקה איננה פגם שמחכה לריפוי. היא שייכת לגדולתו הנבראת של האדם.

ב“הדר והצנע” הרב מתאר אישיות הבנויה סביב שסע פנימי. הדיאלקטיקה של הגל נעה אל סינתזה גבוהה יותר. הרב מסרב לעתים קרובות לשלב השלישי. המטוטלת ממשיכה לנוע. ההרמוניה הסופית שייכת לאופק אסכטולוגי, לא לאדם ההיסטורי.3

אדם הראשון ואדם השני אינם משפטים שמבטלים זה את זה. הם חובות. אותו אדם צריך לרפא מחלה ולשבת בשקט ליד מי שלא נרפא. הוא יכול לבנות טכנולוגיה בביטחון, ואז להתוודות ביום הכיפורים שהשליטה בעולם לא העניקה לו שליטה בעצמו. שישה ימים הוא משנה את הטבע, ובשבת הוא מניח את כליו.

ההלכה נושאת את המתח בלי להעמיד פנים שפתרה אותו. היא נותנת לכל אמת זמן, מחווה וגבול. הרופא מרפא. האבל מתאבל. התלמיד מתווכח בבית המדרש, ואז נוהג על פי ההכרעה אחרי שהוויכוח נסגר. מה שנראה כסתירה נעשה קצב של חיים מצוּוים.

זהו החלופה של הרב גם לסינתזה קלה וגם לפיצול. סינתזה עלולה לפתור את מה שלא נפתר. פיצול מונע משתי הטענות להיפגש. האדם הדיאלקטי משאיר כל אמת חזקה דיה כדי לתקן את האחרת, ואז מקבל את תביעת שתיהן.

חיים יכולים להיות מאוחדים בלי לבטא כל אמת בכל רגע. האחדות מופיעה לאורך התנועה, בנאמנות שבה האדם עונה לקריאות שונות בלי להכריז שאחת מהן אינה אמיתית.

ההוגים האלה אינם מציעים גרסאות שונות של תשובה אחת. הגל מצפה לסינתזה גבוהה יותר. קירקגור חי את הפרדוקס בלי תיווך. אקווינס משנה את משמעות התארים באמצעות אנלוגיה. הרמב"ם מטהר את הדקדוק באמצעות שלילה. גרהם פריסט משנה את הלוגיקה ומאפשר לסתירות מסוימות להישאר אמת.

סולובייצ'יק קרוב לקירקגור בסירובו לסינתזה קלה, אבל איש האמונה שלו איננו אביר בודד לפני המוחלט. הוא שייך לקהילה מצוּוה. יש לו לוח שנה, שיטה משפטית, מניין, שולחן, גוף וחובות כלפי גופים אחרים. הפרדוקס נעשה ממושמע באמצעות צורה ציבורית.

הרב גם אינו צריך לטעון שמשפט ושלילתו המדויקת אמת פשוטו כמשמעו. טענתו היא שהאמת הנחווית עשויה לחרוג מכל אחד מן הקטבים, גם כאשר אין בידינו נוסחה המכילה את שניהם. לכן “סתירה” היא לעתים קרובות המילה הלא נכונה. הבעיה עשויה להיות דו־משמעות, קנה מידה, מודלים מתחרים או ההבדל בין מהות האל ליחסו לבריאה. לפעמים אחת הטענות אכן חייבת להשתנות. העבודה היא לגלות איזה סוג של בעיה עומד לפנינו.

חלק חמישי · מה הפיזיקה מלמדת ומה אינה מלמדת

תורת היחסות ומכניקת הקוונטים אינן פטור מחשיבה

הפיזיקה מציעה אנלוגיה מועילה רק אם נשמור על הדיוק. תורת היחסות הכללית מתארת את הכבידה כגאומטריה של המרחב והזמן. מכניקת הקוונטים מתארת מערכות פיזיקליות באמצעות מצבים, הסתברויות, סופרפוזיציה ואינטראקציות קוונטיות. שתי התיאוריות פועלות באופן יוצא דופן. בתנאים קיצוניים, כאשר שתיהן דרושות יחד, הניסוחים הנוכחיים שלהן אינם מתחברים בניקיון.

המדענים אינם מגיבים בביטול הלוגיקה. הם מגדירים תחומי תוקף. היחסות מצליחה בקני מידה גדולים ובעקמומיות רגילה. תורת הקוונטים מצליחה בתחומים שבהם נבדקה. תורת שדות אפקטיבית אף מאפשרת לחלקים מן הכבידה ומכניקת הקוונטים לעבוד יחד באנרגיות נגישות. המשבר הבלתי פתור מתחיל במקום שבו הצלחה נפרדת כבר אינה מבטיחה תיאור משותף.9

אין בכך הוכחה שהמרחב והזמן חלקים ואינם חלקים באותם תנאים. הדבר מלמד ששתי מסגרות חזקות מקודדות את המציאות בדרכים שונות, ושעדיין חסר לנו התיאור המסביר את היחס ביניהן.

עקרון ההשלמה של בוהר מציע מקרה נוסף. תיאורי גל וחלקיק יכולים להיות הכרחיים שניהם, אף שהמערכים הניסויים החושפים אותם מוציאים זה את זה. אלה אינן שתי תמונות מאותה עמדה. הן תשובות לשאלות שונות בתנאים שונים. תמונה קלאסית אחת אינה יכולה לייצג את השלם.

האנלוגיה מרוויחה את מקומה כשהיא מלמדת ענווה. שתי תיאוריות יכולות להיות מאוששות היטב ועדיין להתנגד לאיחוד. הפיזיקה אינה אומרת שכל שתי אמירות נעשות משלימות מפני שאנו קשורים לשתיהן.

לפעמים עימות בין מפות חושף חולשה במפות לפני שהוא חושף שבר בשטח. כאשר שתיהן הרוויחו את סמכותן, המשפט הישר עשוי להיות: עדיין איננו מבינים את המציאות שמאפשרת לכל אחת מהן לפעול.

חלק שישי · האל שמעבר והאל הקרוב

כיצד יכול המניע הבלתי מונע לשמוע את בכיו של אדם אחד?

העיקרון האלוהי של אריסטו מושלם מפני שאין בו צורך, אפשרות או שינוי. הוא מניע את היקום כמושא של תשוקה, לא כהורה הרץ אל ילדו. הוא מתבונן במושא העליון ביותר, בעצמו. הצער האנושי אינו נכנס לחייו. יש הדר באל הזה, אך מעט מקום לברית.

התורה מתחילה במקום אחר. אלוהים רואה את עוני העבדים, שומע את צעקתם ויודע את מכאוביהם. תהילים אומר: “עמו אנכי בצרה”. חז"ל מציבים את השכינה בגלות עם ישראל. השל לוקח את הלשון הזאת ברצינות. אלוהי הנביאים איננו מניע בלתי מונע. המעשה האנושי נוגע בו, לא רק מפני שהוא משנה אותנו, אלא מפני שהברית היא יחס ממשי.5

הרמב"ם שומע סכנה במשפט הזה. אם הסבל שלי מעציב את אלוהים, העולם נותן לאל מצב שלא היה בו קודם. הבורא מתחיל להיראות כמו נברא גדול מאוד, פגיע לאירועים. האנתרופומורפיזם נעשה מושך, אבל הוא נשאר אנתרופומורפיזם.

השל שומע את הסכנה ההפוכה. אם כל מילה מקראית של אהבה, כעס, צער ודאגה מתורגמת לסיבתיות לא אישית, הפילוסופיה מגינה על האל באמצעות מחיקת אלוהי התנ"ך. אל שאושוויץ אינו נוגע בו עשוי להיות מושלם מבחינה מטפיזית ובלתי נסבל מבחינה דתית. אלוהי אברהם, משה, ירמיהו ותהילים נכנס להיסטוריה, קורא, מחכה, שופט ומתאבל.

הרמב"ם והשל אינם אומרים אותו דבר במבטאים שונים. הרמב"ם מגן על האחדות האלוהית ועל ההבדל האינסופי בין בורא לנברא. השל מגן על הברית ועל ממשותה של הדאגה האלוהית. כל אחד רואה כיצד שפתו של האחר עלולה להפוך לעבודה זרה.

מהות ויחס אינן אותה שאלה

האמירה שאלוהים מעבר לשינוי במהותו אינה מכריעה אם קיים יחס ממשי בינו לבין הבריאה. התיאיזם הקלאסי מציב את השינוי בנברא וביחס כפי שהנברא מקבל אותו, לא בתוך היש האלוהי. השל עשוי לראות בכך יחס חד־צדדי מדי. ובכל זאת, “בלתי משתנה” ו“נענה” אינן בהכרח שלילות פורמליות. ייתכן שהן עונות על שאלות שונות.

לשון דתית איננה מילולית במובן האנושי ואיננה מיותרת

כאשר אנו אומרים שאלוהים יודע, אוהב או מתאבל, המילים אינן יכולות להתכוון בדיוק למה שהן מתכוונות במערכת עצבים. אלוהים אינו לומד מידע חדש ואינו מאבד שיווי משקל רגשי. אבל אם המילים הן רק בדיה, ההתגלות הטעתה אותנו במרכזה. לשון אנלוגית מאפשרת להן להישאר אמיתיות בלי להפוך את האל לנברא. האהבה האלוהית היא המקור למה שהאהבה האנושית מבטאת, בלי לשאת את מגבלותיה.

נבדלות איננה מרחק

אלוהים אינו רחוק כפי שגלקסיה רחוקה. מרחק שייך לבריאה. אם אלוהים הוא מקור היש, נבדלות פירושה שאינו מוכל במערכת הקואורדינטות כלל. לכן הנוכחות האלוהית אינה צריכה להתחרות בנוכחות הנבראת. האל יכול להיות קרוב לאדם יותר מכל חפץ, מפני שהקרבה שלו אינה פלישה במרחב.

הברית אומרת יותר ממה שהמטפיזיקה יכולה להוכיח

המטפיזיקה עשויה להראות שאל אינסופי יכול להיות נוכח לכל יצור סופי בלי להתחלק. היא אינה יכולה לומר שהוא בוחר בברית, שומע תפילה, אוהב צדק או מלווה את שבורי הלב. אלה טענות של התגלות ושל חיים דתיים. אלוהי ישראל איננו רק מסקנתו של טיעון. אלוהי ישראל מדבר.

גם אחרי ההבחנות האלה משהו נשאר. אהבה ממשית נראית כרוכה בפגיעוּת. אם האל בלתי פגיע בכל מובן אפשרי, המילה “אהבה” נמתחת. אם הוא פגיע בדיוק כמונו, השלמות האלוהית נמתחת. ייתכן שהמתח נולד משפה סופית הפוגשת נושא אינסופי. ייתכן שהוא מסמן מחלוקת שהתיאולוגיה עדיין לא פתרה. היושר מחייב להשאיר את שתי האפשרויות פתוחות.

חלק שביעי · משמעת לאמיתות בלתי פתורות

כיצד להחזיק בשתיהן בלי לשקר לעצמנו

“להחזיק שתי אמיתות” יכול להיות שם לחכמה. הוא יכול להיות גם שם מנומס לסירוב לקבל תיקון. דרושה דרך להבדיל ביניהם.

תחת הכללים האלה, “אלו ואלו” נעשה תובעני. יש ללמוד את העמדה היריבה היטב עד שאפשר ללמד אותה לפני שמציגים את שלך. יש לשמר את מה שהיא רואה ולהיכנע להכרעה כאשר המעשה דורש אותה. צריך להישאר פתוחים לאפשרות שהדעה שנדחתה היום מכילה את הקטגוריה שמחר תהיה הכרחית. ואין לכנות את הבלבול שלנו “מורכבותו של האל”.

המתחים הגדולים של מחשבת ישראל אינם בעלי אותו מבנה. ידיעה מראש וחופש עשויים לציין יחס מטפיזי שטרם נפתר. דין ורחמים עשויים להיות אופני שיפוט שונים בתוך ברית אחת. הסתר ונוכחות עשויים לתאר חוויות שונות של יחס אחד. הדר וצניעות עשויים להיות חובות מתחלפות. כל זוג דורש בדיקה משלו.

ויש זוגות שאסור לקדש. טענה עובדתית והפרכתה אינן “אלו ואלו”. זוועה מוסרית והגנתה אינן נעשות משלימות מפני שלשתיהן יש סנגורים. בית דין אינו יכול לדחות את הגנתו של קורבן מתוך הערצה למורכבות. לפלורליזם היהודי יש גבולות מפני שלברית יש תוכן.

המבחן האחרון הוא מוסרי. דיאלקטיקה אמיתית צריכה לעשות אותנו אחראים יותר, סבלניים יותר כלפי ראיות, מסוגלים יותר לשמוע צד אחר ורציניים יותר ביחס למעשה. הדיאלקטיקה של סולובייצ'יק מולידה מצוות. הפתוס של השל שולח אותנו אל הסובל. “אלו ואלו” מוליד ענווה לפני הכרעה. אם פרדוקס מוליד רק את ההנאה שבהישמעות עמוקה, הוא עדיין לא נעשה מחשבת ישראל.

חלק שמיני · התשובה שליד המיטה

מה פירוש האמירה שאלוהים בוכה איתנו

אפשר לחזור לחדר בית החולים. לומר שאלוהים בוכה עם הסובל אינו מחייב לדמיין אורגניזם על־אנושי המזיל דמעות בלתי נראות במקום כלשהו ביקום. פירוש הדבר שהסבל אינו בלתי נראה מבחינה דתית. הוא נכנס לברית. הצעקה נשמעת לפני שהיא נפתרת, והאדם מלווה לפני שהתיאולוגיה מושלמת.

הרמב"ם היה מזהיר אותנו לא לבלבל זאת עם ידיעה על מצבו הרגשי הפנימי של האל. השל היה מזהיר אותנו לא לתרגם את המשפט עד שהפתוס שלו נעלם. הרב מבקש מאיש האמונה לחיות בין שתי האזהרות. יש לדבר אל האל כפי שתהילים מדבר. יש לשמור על ההבדל בין אל לאדם. ואין להמתין למטפיזיקה סופית לפני ביקור חולים.

ייתכן שנבדלות וקרבה אינן אויבות. תודעה סופית יכולה להקדיש תשומת לב רק למעט דברים. קנה מידה נעשה הסחת דעת, והיחיד נעלם בתוך המוסד. יודע אינסופי אינו מחלק את תשומת לבו כך. ידיעת גלקסיה אינה צורכת את המשאב הדרוש לידיעת דמעה.

גם האהבה האנושית סובלת ממחסור. היא מתעייפת, מצטמצמת, בוחרת ולעתים נכשלת. אנו משליכים את המגבלה הזאת כלפי מעלה ומדמיינים שאלוהי היקום עסוק מדי בשביל פרטים. ייתכן שהאינסוף אומר את ההפך. האל אינו אוהב את האנושות במקום את האדם. הוא אוהב את האנושות דרך ידיעה שבה שום אדם אינו נהפך לסטטיסטיקה.

אין בכך פתרון לבעיית הרע. אין בכך הסבר מדוע החדר קיים או מדוע התפילה לא נענתה כפי שהתבקשה. למסורת היהודית אין משפט אחד המשתיק את השאלות האלה. היא משמרת מחאה וכניעה, איוב ותהילים, רמב"ם והשל, ויכוח ושתיקה. הריבוי אינו בורח מן הפצע. הוא מסרב לתת לתגובה אחת למחוק את כל מה שהתגובות האחרות עדיין רואות.

החזקת שתי האמיתות אינה הופכת את הסתירה ליפה. היא דורשת הבחנות, ראיות, עדים יריבים, הכרעה כאשר המעשה מחייב אותה והודאה במקום שבו מושגינו נכשלים.

אלוהים מעבר לכוכבים. אלוהים ליד המיטה. ייתכן ששני המשפטים שייכים זה לזה מפני שהנבדלות שחשבנו למרחק היא שמאפשרת קרבה שאין לה גבול.