למשפחות דתיות יש יותר ילדים מפני שהן דתיות.
בישראל, אומדן הפריון הרשמי לנשים חרדיות בשנים 2020 עד 2022 היה 6.38 ילדים. אצל נשים יהודיות חילוניות הוא היה 1.98. אותה תבנית מופיעה במדינות ובדתות שונות: ככל שהקהילה דתית יותר, כך יש בה בדרך כלל יותר ילדים.1
זה נשמע כמעט כמו אמירה מעגלית. אבל יש כאן טענה. הדת אינה רק מעניקה משמעות לילדים. היא נותנת לאדם סיבה להביא עוד ילד אחרי שהסיבות הרגילות מתחילות להיגמר.
את הילד הראשון אפשר להסביר בכמיהה. השני עשוי להשלים את תמונת המשפחה. בשלב מסוים השאלה משתנה. למה עוד אחד, כשהמשפחה כבר מרגישה שלמה?
שם מתגלה ההבדל.
אהילד הבא
אני כותב את הדברים כאבא. היריון ואימהות אינם שלי לתאר. הנושא שלי הוא מה שקורה לחייו של גבר כשהוא נעשה אחראי לילדים שהוא אוהב בכל לבו.
כל ילד פותח לעולם דרך נוספת להגיע אליך: חום, אבחנה רפואית, טלפון באמצע הלילה, בחירה שאינך יכול להחזיר לאחור. הילד מקבל חיים משלו. האבא נעשה פגיע לצמיתות לכל מה שיקרה בחיים האלה.
החשבון הפרטי
N + 1 = יותר שטח פנים לסיכון
עוד חיים לאהוב. עוד עתיד שאינני יכול להבטיח.
הלילות בלי שינה חולפים. החשיפה אינה חולפת. הילדים גדלים, ואיתם גדל מספר הדרכים שבהן הכאב שלהם יכול להפוך לכאב שלי.
בשלב מסוים, עוד ילד אולי אינו מוסיף דבר לשגשוג שלי. הוא עשוי להשאיר פחות זמן לנישואים, פחות תשומת לב לילדים שכבר כאן, פחות לכידות בבית. אחרי שייוולד אוהב אותו בלי גבול. אין פירוש הדבר שלפני לידתו היה הגיוני לבחור בעוד עול ובעוד סיכון.
הילד שטרם נולד אינו יכול לומר ששללתי ממנו דבר. הוא עדיין אינו עומד מולי ותובע. המחיר מוטל עליי, והסיכון נוגע גם לכל מי שכבר הופקד בידי.
אם השגשוג הוא הטוב העליון, החשבון נוטה לפחות ילדים. מוזר אילו היה נוטה אחרת.
הכלב בעגלת תינוק נעשה לסמל מושלם של העולם המוסרי הזה. אין שום פסול באהבת כלב. אבל העגלה נשארת, בעוד שהתביעה האנושית שפעם מילאה אותה נעשתה יקרה מדי, מחייבת מדי ומסוכנת מדי.
בכשיותר היה גם בטוח יותר
במסורת עצמה יש חשבון מעשי שמצביע לעבר יותר ילדים. במסכת יבמות מלמד רבי יהושע שאדם שהיו לו ילדים בילדותו צריך להביא ילדים גם בזקנותו:
בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ
בבוקר זרע את זרעך, וגם בערב אל תניח את ידך.
הסיבה היא אי הוודאות: "אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".2
אי הוודאות הזאת לא הייתה מופשטת. במשך רוב ההיסטוריה האנושית, כמחצית מן הילדים לא הגיעו לגיל ההתבגרות. בעולם כזה, ילד נוסף לא היה רק עוד שטח פנים לסיכון. הוא היה גם הגנה מפני היעלמות המשפחה עצמה.3
החשבון הפרטי הצביע בכיוון אחד.
ואז אחד ההישגים האנושיים הגדולים שינה אותו. בחברות עשירות בעת החדשה, כמעט כל ילד צפוי לחיות. ילד נוסף כבר אינו משמש באותה מידה ביטוח מפני היעלמות המשפחה. התועלת הזאת הצטמצמה, ומלוא האחריות נשארה.
לכן אפשר לקרוא היום את דברי קהלת כמעט בכיוון ההפוך. אם אני יודע, בביטחון גדול בהרבה, שילדי הבוקר יחיו, למה לא להניח את ידי בערב? אם לכידות המשפחה ואושרה הן אמת המידה, דווקא העצירה עשויה להיראות נבונה.
הפסוק עדיין אומר אל תנח. ההסבר המעשי הישן כבר אינו מספיק.
גבמקום שבו החשבון נגמר
הישרדות פותרת רק חלק אחד של השאלה. גם אם אני יודע שהילד יחיה, האם אני יכול להניח שהקיום הוא טובה עבורו?
בית שמאי ובית הלל נחלקו במשך שנתיים וחצי אם נוח לו לאדם שנברא. הם נמנו וגמרו:
נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא
עדיף היה לאדם שלא נברא משנברא.
עכשיו שנברא, אומרת הגמרא, יפשפש במעשיו.4
חז"ל מסרבים לטענה הקלה שהקיום הוא מתנה מובנת מאליה מנקודת מבטו של המקבל. אחרי שאדם נברא, חובתו ברורה. לפני שנברא, אין הוא יכול לבקש חיים, להסכים להם או לטעון שנשללו ממנו.
בשלב הזה שתי ההצדקות המבוססות על תועלת כבר נכשלו. עוד ילד אינו דרוש כדי להבטיח את הישרדות המשפחה, ואינני יכול להוכיח שאני מיטיב איתו בעצם בריאתו. בינתיים המחיר למשפחה הקיימת נשאר ממשי.
פילוסופיה שמעמידה את השגשוג במרכז מגיעה לתשובה פשוטה: בשלב מסוים עוצרים.
דאת מה שנצטווית
לכן חזקיהו מכריע.
חזקיהו נמנע מלהביא ילדים מפני שראה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים שאינם ראויים. החשבון שלו לא היה ניחוש. הוא נשען על נבואה. אי אפשר להיות בטוח יותר בתוצאה רעה. ישעיהו אמר לו בכל זאת שהוא טועה.
בַּהֲדֵי כִּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לָמָּה לָךְ
מה לך אצל סתריו של הרחמן?
את מה שנצטווית, אומר לו ישעיהו, עליך לעשות. התוצאה שייכת לאלוהים.5
ישעיהו אינו מבטיח שהתחזית של חזקיהו תתבדה. הוא אומר שהתחזית אינה מכריעה. התוצאה הנסתרת שייכת לאלוהים. הציווי שייך לחזקיהו.
החשבון הפרטי יודע להשוות מחיר ותועלת. הוא אינו יכול להוליד חובה שנשארת גם כשהתועלת נעלמת. ציווי יכול.
פרו ורבו הוא ציווי. העולם נברא לשבת, כדי להיות מיושב. הרמב"ם אומר שגם אחרי שאדם קיים את המצווה הבסיסית, עליו להמשיך כל זמן שיש בו כוח, מפני שהמוסיף נפש אחת כאילו בנה עולם.6
לכן למשפחות דתיות יש יותר ילדים. הדת נותנת לאבא סיבה להמשיך גם כאשר N + 1 אינו בטוח יותר. לביטחון, ללכידות ולהגשמה העצמית כבר אין סמכות אחרונה.
אני עדיין רואה את שטח הפנים של הסיכון. האבהות לימדה אותי עד כמה המשוואה מדויקת. המצווה מתחילה מאותן עובדות ומגיעה אל מעבר להן.