טבעה המשתנה של ההלכה

המילה החסרה הייתה סמכות

התורה מצווה על המלווה לשמט חובות בשביעית. היא גם מצווה עליו שלא לקפוץ את ידו מאדם עני הזקוק להלוואה. בימי הלל, הציות למצווה הראשונה כבר סייע לאנשים לעבור על השנייה.

התורה צפתה את הבעיה. אם השמיטה קרובה, מדוע להלוות כסף שאולי לא יחזור? ספר דברים מכנה את החשבון הזה בליעל. שמיטת החוב אינה רשאית להפוך לסיבה לנטישת העני.1

ובכל זאת אנשים נמנעו מלהלוות. הלל ענה בפרוזבול, כלי משפטי שמוסר את גביית החוב לבית הדין ומאפשר לחוב לשרוד את השמיטה. המשנה נותנת את טעמו בפשטות: הוא ראה שהעם עובר על אזהרת התורה. הגמרא אומרת שהתיקון הועיל למלווים וללווים גם יחד.2

במבט ראשון המקרה מלמד שההלכה משתנה כדי להגן על תכליתה המוסרית. זה נכון, אבל חסר כאן הפרט השולט בסיפור כולו.

הלל היה הלל.

הפרוזבול לא היה המצאה של אדם נבון שהשמיטה לא התאימה לו. הוא בא מאחד מגדולי החכמים בדור, באמצעות צורה משפטית שהמסורת יכלה להכיר, ובתגובה לכישלון שהתורה עצמה כבר כינתה בשמו. סמכותו נבעה לא רק מטוב התוצאה. היא עברה דרך שרשרת של לימוד, משרה, ויכוח וקבלה.

השרשרת הזאת היא המסורה.

מסורה איננה חבילה חתומה שדור אחד מעביר לדור הבא. היא העברה באמצעות אנשים שעוצבו בידי הדבר שהם מעבירים. הם מכירים את המקורות, אבל גם את משקלו של תקדים, את טווחה של פסיקה, את ההבדל בין צורך מקומי לבין דין לכלל ישראל, ואת המחיר של טעות. איש אינו ממנה את עצמו להלל הבא.

השאלה האמיתית איננה אם ההלכה משתנה. ברור שהיא משתנה. השאלה היא כיצד התורה משתנה בלי להפוך למה שההווה רוצה ממנה, ולמי יש מספיק מעמד בתוך המסורת כדי לקבל אחריות על השינוי.

מדוע ההלכה יכולה להיראות קפואה

האורתודוקסיה המודרנית ירשה את הבעיה הזאת בצורתה המסוכנת ביותר. הרפורמה לא הציעה רק קולא אחת. היא ערערה על סמכותה המחייבת של המערכת שקיבלנו בירושה וטענה לזכות להפריד בין דת נצחית לבין חוק שאפשר להשליך. החתם סופר ענה במשפט שנעשה לסיסמת ההתנגדות האורתודוקסית: ״חדש אסור מן התורה״.

במקור המילים עוסקות בתבואה החדשה. החתם סופר הפך אותן למליצה על חידוש דתי. בתשובה נגד העברת הבימה ממרכז בית הכנסת הוא סיים: ״והכלל החדש אסור מן התורה בכל מקום״.3

כתיאוריה מופשטת, הסיסמה בלתי אפשרית. החתם סופר עצמו ענה על שאלות חדשות ולעיתים התיר אמצעים חדשים. ההלכה אינה יכולה לפעול בלי חידוש, מפני שהמציאות מייצרת בלי הרף מקרים שלא התקיימו קודם. הנקודה שלו הייתה הגנתית. מרגע שהשינוי נעשה לתוכנית של תנועה יריבה, אי אפשר היה עוד להתייחס למנהג שקיבלנו כאל פרט מבודד. אולי הוא אבן אחת בחומה המגינה מפני קרע.

החומה הזאת שמרה על היהדות האורתודוקסית. היא גם העלתה את מחירה של כל חדשנות. זהירות מועילה התקשתה והפכה לאינסטינקט: אם איננו יודעים איזו אבן נושאת את המשקל, מוטב שלא להזיז אף אבן.

הרב קוק הציב את הזהירות הזאת בתוך תיאוריה רחבה יותר של הגלות. ב״לנבוכי הדור״ הוא מכנה את חתימת התלמוד ״הכנה לצורך הגלות״. היא החליפה ״מרכז חי״ שאבד. בחיים לאומיים שלמים אפשר היה להחזיר שאלות קשות לבית הדין הגדול במקום אשר יבחר ה׳. בלי המרכז הזה, תלמוד חתום ומקובל נתן לעם מפוזר עולם משפטי אחד.4

זהו הקיפאון ההלכתי שהרב קוק עוזר לנו לכנות בשם. אין פירושו סוף הפסיקה. רבנים ממשיכים לפרש, להבחין, לתקן ולענות על עובדות חדשות. מה שהגלות מסלקת הוא הסמכות החיה העליונה שיכולה לפתוח מחדש שאלות מוכרעות עבור האומה כולה.

לכן העתיד של הרב קוק רדיקלי יותר משחזור פשוט. כאשר חיי האומה ובית הדין הגדול ישובו, הוא כותב שכל פרטי התורה הזקוקים ל״תיקון וחידוש״ יימסרו לאותו בית דין. באיגרת מפורסמת הוא מוסיף שאם דין בתורה נראה, לאור מושגי מוסר שהתפתחו, כזקוק להבנה אחרת, בית הדין הגדול רשאי לקבוע שהוא נאמר בתנאים שכבר אינם ולמצוא בתורה את יסוד ההכרעה.5

הוא אינו מוסר את ההלכה למצב הרוח של ימות המשיח. התפתחות מוסרית, שינוי נסיבות, דרישת המקרא ובית דין מוסמך צריכים להיפגש. האירוע המכריע איננו שהמשיח נותן רשות פרטית. האירוע הוא שהתורה שבה ומקבלת מרכז לאומי חי המסוגל לשאת אחריות לכלל ישראל.

מצבנו אפוא אינו סימטרי. העובדות משתנות, הידע המוסרי יכול לגדול והתוצאות מצטברות. הסמכות המסוגלת לבצע סוגים מסוימים של שינוי עדיין לא שבה. במצב כזה שמרנות איננה תמיד פחד. לעיתים היא המשמעת של מי שיודע אילו כוחות אינם בידיו.

מי רשאי לשאת שינוי

מפתה לענות במילה אחת: גדולים. התשובה נכונה בעיקרה ועדיין חסרה. מיהו גדול, וכיצד נדע זאת לפני שההיסטוריה הפכה את השיפוט לקל?

גדול אינו רק תלמיד חכם שיש לו יותר מידע. גדלות הלכתית פירושה שהמערכת כולה עיצבה אותו עד שהוא חש את כוחו של מקור, את המבנה הסובב אותו ואת התוצאות של נגיעה בו. היא מחברת ידע לשיקול דעת ושיקול דעת למידות.

תכונות הדיינים שמונה הרמב״ם מאלפות. הוא דורש חכמת תורה מופלגת ורוחב דעת. הוא דורש גם ענווה, יראת שמים, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות ושם טוב.6 הרשימה מסרבת להפריד בין מומחיות לבין אופי. מי שמפקידים בידיו תורה צריך לדעת את הדין ולהיות אדם שאפשר לבטוח בו שלא ישתמש בו לצורכי עצמו.

1. 01
   שליטה

   בעל הסמכות חי בתוך המקורות זמן רב דיו כדי לדעת איזו הבחנה אפשרית, איזה תקדים מקומי, ואיזה פתרון מוצע עוקר קיר נושא מן המערכת.

2. 02
   עיצוב

   מסורה נלמדת ממורים ומקהילות ולא מספרים בלבד. היא מעצבת אינסטינקטים של יראה, מידה, אחריות וההבדל בין ניצחון בוויכוח לבין שירות התורה.

3. 03
   הכרה

   גדלות אינה יכולה לאשר את עצמה. מורים, עמיתים רציניים, תלמידים וקהילות לומדים לסמוך על אדם לאורך זמן. גם הם יכולים לטעות, אבל בלי הכרה יש מומחיות, לא סמכות ציבורית.

4. 04
   תחום סמכות

   פוסק יכול להכריע לאדם, למוסד או לקהילה בלי להחזיק בכוח לחוקק לכלל ישראל. גודל החידוש אינו יכול לעלות על מעמדו של מי שנושא אותו.

שום נוסחה אינה הופכת את התכונות האלה לרישיון. קהילות אורתודוקסיות חלוקות גם בשאלה את מי להכיר וכמה משקל לתת לגדולי הדור, לרב מקומי, למוסד או לקבלת הציבור. ״הגדולים אמרו״ יכול להסתיר פוליטיקה כשם ש״הזמן דורש״ יכול להסתיר רצון. סמכות צריכה להישאר חייבת דין וחשבון למקורות, לנימוקים, לתחום הסמכות, לעמיתים ולתוצאות.

תנועה מוסרית, תחום אקדמי או קבוצת נפגעים יכולים לראות דבר שבית המדרש החמיץ. העדות שלהם חשובה. היא יכולה להפוך שאלה ישנה לבלתי אפשרית להדחקה. היא אינה הופכת אותם לבית דין. מומחיות בסבל וסמכות לשנות דין הן צורות שונות של ידיעה, והלכה רצינית זקוקה לשתיהן בסדר הנכון.

הדין הקלאסי מדייק בכוחות השונים. הרמב״ם מאפשר לבית דין גדול מאוחר לקרוא דין שנדרש במידות בדרך אחרת. ביטול תקנה שהתקבלה קשה יותר ולעיתים דורש בית דין גדול בחכמה ובמניין. להוראת שעה יש גבולות אחרים.7 המשפט ״ההלכה משתנה״ מסתיר את כל ההבחנות האלה.

גם ״ההלכה אינה משתנה״ מסתיר אותן. הפסיקה הרגילה נמשכת מפני שהחיים נמשכים. פוסק מכניס חשמל, טיפולי פוריות, מימון, מלחמה וריבונות אל השפה המשפטית שקיבלנו. מה שהרב קוק דוחה לעתיד הוא הסמכות לבנות מחדש את המערכת המוכרעת עבור כלל ישראל. הכוח הזה שייך למרכז חי שעדיין אינו בידינו.

שלושה שינויים ושלושה סוגי מעמד

המקרים נעשים מועילים יותר כאשר איננו שואלים רק מה השתנה. צריך לשאול מי ראה את הצורך, למי הייתה סמכות משפטית, באיזה כוח נעשה שימוש וכיצד התוצאה נכנסה לחיים היהודיים.

ההיסטוריה יכולה לפתוח את השאלה. עד מוסרי יכול להפוך את ההתחמקות לבלתי אפשרית. חוקר יכול לברר את העובדות. אף אחד מהם לבדו אינו מספק את כל סוגי הסמכות. שינוי הלכתי נעשה בר קיימא כאשר צורות הידיעה האלה נפגשות בתוך המסורה במקום לנסות להחליף זו את זו.

אילו שינויים נעשו לחלק מן המסורה?

לפני שנשאל אילו שינויים נכנסו למסורה, צריך לדעת היכן הוויכוח מתקיים. מנקודת מבט אורתודוקסית יש גבול קשיח סביב השיחה ההלכתית. התורה באה מאת ה׳. התורה שבכתב והתורה שבעל פה מחייבות אותנו. המצוות הן חובות לפני שהן נעשות לבחירות. הסמכות ההלכתית צומחת מתוך המבנה שקיבלנו.

הרמב״ם נותן לגבול את כוחו הקלאסי. העיקר השמיני מזהה את התורה כולה שניתנה באמצעות משה, יחד עם פירושה המקובל, כתורה מן השמים. בהלכות תשובה הוא מציב את הכחשתו של אפילו דבר אחד מפי ה׳, את דחיית התורה שבעל פה ואת הטענה שמצווה הוחלפה בציווי אלוהי בתוך קטגוריה אחת: כופר בתורה.

השאלה אם כל אחד מי״ג עיקרי האמונה של הרמב״ם מתפקד כמבחן הלכתי עצמאי היא שאלה רצינית. המבנה העמוק יותר אינו תלוי בהכרעתה. מערכת משפטית אינה יכולה להפוך את מקור חיובה לאפשרות בחירה ועדיין לטעון לסמכות מכוח אותו מקור. היא יכולה לפרש, להבחין, לתקן, להשעות בתנאים מוכרים, ובעתיד לפתוח שאלות מוכרעות באמצעות בית דין גדול שישוב. היא אינה יכולה להפוך את התורה המחייבת עצמה לבחירה ולהישאר אותה מערכת הלכתית.

רק לאחר שהגבול ברור נעשית השאלה ״מה עבד״ למועילה. תנועה עובדת במובן החשוב כאן כאשר היא מסוגלת לעצב יהודים המקבלים תורה כחובה, מקיימים אותה ברצינות, יוצרים מורים ומוסדות, מקיימים משפחות וקהילות ומעבירים את החיים הלאה. מספרים חשובים מפני שלמסורת שאינה יכולה להימסר יש בעיה. מספרים אינם מכריעים אמת. שקר יכול להיות פופולרי, ומיעוט נאמן יכול לשרוד מאות שנים.

מסורה אינה יכולה להפוך למילת קסם

סמכות פותרת בעיה אחת ויוצרת אחרת. אם ״בתוך המסורה״ פירושו פשוט כל מה שבעלי הסמכות המוכרים מאשרים, הטענה נעשית מעגלית. חמשת ההוגים האלה מונעים מן המילה לסגור את הוויכוח מוקדם מדי.

גבול קשיח ופנים רחב

המסגרת המוצעת כאן איננה פשרה בין האורתודוקסיה לבין תנועות שהפכו את סמכות התורה לבחירה. נקודת המוצא שלה אורתודוקסית: תורה מן השמים, סמכות התורה שבעל פה, מצוות מחייבות ושינוי הנישא באמצעות המסורה.

בתוך הגבול הזה, מרחב ההתפתחות הלגיטימית רחב הרבה יותר ממה שתיאור מפוחד של האורתודוקסיה מוכן להודות. ההלכה יכולה לענות על עובדות חדשות, להשיב ערכים שנזנחו, להרחיב או לצמצם תקדימים, לבנות מוסדות, לתקן הגנות ולהפעיל את מלוא הכוחות שהמסורת מכירה בהם. הרב קוק הולך רחוק יותר. הוא מדמיין בית דין גדול שישוב ויהיה מסוגל לתיקון ולחידוש שמוסדות הגלות שלנו אינם רשאים לבצע.

מקור הסמכות נשאר קבוע בשעה שהיישום האחראי שלו יכול לנוע. דחיפות מוסרית בלי צורה הלכתית נעשית אוטונומיה. מומחיות הלכתית בלי תשומת לב לתוצאות נעשית עיוורון. סמכות בלי תחום נעשית חריגה. שימור שאינו מסוגל לשמוע עובדות חדשות יכול להפוך את חומות החירום של הגלות לאידיאל נצחי.

יש גם מדרגות שונות של שינוי. פסיקה רגילה עונה על מקרים חדשים באמצעות קטגוריות ישנות. מוסדות יכולים לתקן תיקונים מקומיים או זמניים. מנהג מקובל ומעשה קהילתי משנים את האופן שבו הדין נחיה. חידוש מערכתי של מבנים מקראיים ותלמודיים מוכרעים הוא כוח אחר לגמרי. הרב קוק מייחד את העבודה הזאת לבית הדין הגדול שישוב.

הדבר חשוב גם במדינת ישראל. ריבונות יהודית יכולה להיות חלק מן היציאה מן הגלות, אבל ריבונות לבדה אינה יוצרת סנהדרין המקובלת על ישראל. אי אפשר לזמן את העתיד באמצעות הכרזה שהמוסד שלנו כבר מחזיק בסמכותו.

שש שאלות לפני שקוראים לשינוי הלכתי

לא ״העולם השתנה״ ולא ״הגדולים אמרו״ מספיקים. הצעה רצינית צריכה לעמוד בשאלות שיכולות לחשוף חידוש לא לגיטימי וגם סירוב לא לגיטימי.

1. 01
   מבחן המקור

   אילו טקסטים, קטגוריות, תקדימים ודעות חולקות שולטים במקרה? מה בדיוק מתפרש, נתקן, מושעה או נשאר במקומו? תוצאה טובה אינה מפצה על היעדר נתיב משפטי.

2. 02
   מבחן המציאות

   איזו עובדה השתנתה, ומי מכיר אותה ישירות? האם הפגיעה המתוארת מתועדת, מייצגת ונגרמת מן ההסדר שקיבלנו, או שהעדפה תרבותית תוארה כהכרח?

3. 03
   מבחן הסמכות

   מי פוסק, כיצד האדם הזה עוצב והוכר, ומהו תחום משרתו? מומחיות, תהילה, להט מוסרי וכוח מוסדי אינם זהים למעמד הלכתי.

4. 04
   מבחן הכוח

   האם המעשה משתמש בכוח הזמין כעת: פרשנות, פסיקה מקומית, מנהג, תקנה או הוראת שעה? או שהוא מניח בשקט את הסמכות המערכתית שהרב קוק מייחד לבית דין גדול שישוב?

5. 05
   מבחן ההמשכיות

   האם אפשר להסביר את השינוי כנאמנות לתורה מחייבת, כולל המקורות המתנגדים לו? אם הוא פועל רק לאחר שהחובה שקיבלנו נעשית אופציונלית, ייתכן שזו יהדות חדשה ולא התפתחות בתוך ההלכה.

6. 06
   מבחן הפרי

   האם המעשה מצמיח לאורך זמן לימוד, מצוות, אחריות משפחתית וקהילתית, רצינות מוסרית, ענווה ומורים לעתיד? הפרי אינו יוצר סמכות, אבל פרי רע יכול לחשוף טעות חמורה.

אף מבחן יחיד אינו מכריע את המקרה, ואף אחד מהם אינו נותן הגדרה מתמטית לגדול. יחד הם מוציאים את הוויכוח מן הסיסמאות. ״אנשים מודרניים רוצים זאת״ מוכיח מעט מדי. ״לא עשינו זאת בעבר״ מוכיח מעט מדי. ״התנועה שלנו שרדה״ מוכיח מעט מדי. הנטל הוא להראות שינוי שהתורה יכולה להכיר ושקהילה יכולה לשאת.

על מה הטיעון נשען

ההערות מפרידות בין המקורות הראשוניים, ההיסטוריה והסינתזה שלי. ההבחנות חשובות מפני שהמסה מבקשת מן הקורא להבחין ביניהן בכל מקום אחר.

1. דברים ט״ו, ז עד י״א. הפרשה מצווה לפתוח את היד ולהלוות, ואוסרת במפורש להימנע מן העני מפני ששמיטת החובות מתקרבת.
2. משנה שביעית י׳, ג׳ וגיטין ל״ו ע״א. המשנה נותנת את טעמו של הלל לתקנת הפרוזבול. הגמרא מתארת את התועלת למלווים וללווים.
3. משנה ערלה ג׳, ט׳ משתמשת בביטוי ״החדש אסור מן התורה בכל מקום״ ביחס לתבואה. החתם סופר מעביר אותו לחידוש דתי בשו״ת חתם סופר, אורח חיים כ״ח, על העברת הבימה. להקשר ההיסטורי ולגבולות הסיסמה ראו ערך ייווא על משה סופר.
4. הרב קוק, לנבוכי הדור, פרק י״ג. הוא מתאר את חתימת התלמוד כתחליף גלותי למרכז החי שאבד ומפקיד תיקון וחידוש עתידיים בידי בית הדין הגדול שישוב.
5. הרב קוק, אגרות הראי״ה, כרך א׳, איגרת צ׳. הקטע והדיון בו מופיעים בתורת הר עציון. הרב קוק מחבר מושגי מוסר שהתפתחו, שינוי תנאים, דרישת המקרא וסמכות בית הדין הגדול. הוא אינו מתיר שינוי פרטי.
6. משנה תורה, הלכות סנהדרין ב׳, א׳ וב׳, ז׳. הרמב״ם מחבר חכמה ורוחב דעת לענווה, יראת שמים, אהבת אמת, שנאת ממון, אהבת הבריות ושם טוב.
7. דברים י״ז, ח׳ עד י״א מוסר הכרעות קשות לבית הדין המוסמך שבדור. משנה תורה, הלכות ממרים ב׳, א׳ עד ד׳ מבחין בין שינוי דרשה, ביטול תקנה מקובלת והשעיה זמנית.
8. משנה מכות א׳, י׳. המשנה משמרת גם את הריסון החריף של רבי טרפון ורבי עקיבא וגם את אזהרת רבן שמעון בן גמליאל.
9. משנה סוטה ג׳, ד׳ ומשנה תורה, הלכות תלמוד תורה א׳, י״ג. המקורות משמרים את המחלוקת ואת פסיקת הרמב״ם.
10. על שרה שנירר וראשית בית יעקב בשנת 1917 ראו נעמי זיידמן, Sarah Schenirer and the Bais Yaakov Movement, ואת ביקורת המקורות של לסלי גינספארג קליין. מכתב החפץ חיים משנת 1933 מפורש אך מאוחר ליוזמה. מכתב הרב סולובייצ׳יק משנת 1953 נדפס בCommunity, Covenant and Commitment, עמ׳ 82 עד 83; על שיעור שטרן בשנת 1977 ראו את אפרים קנרפוגל.
11. על החרמות משנת 1772, המנהגים השנויים במחלוקת וההכרה המאוחרת בחסידים בתוך האורתודוקסיה ראו באנציקלופדיית ייווא: Historical Overview, Misnagdim וHasidism.
12. על הרב הירש ראו The Current and the Tide. על דרכו ההלכתית הציונית דתית של הרב קוק ראו אריה אדרעי, Rabbi Kook and the Sabbatical Year Polemic. על הבנייה הטקסטואלית של האורתודוקסיה ראו הערה 16.
13. קו היסוד האורתודוקסי מופיע בעיקר השמיני של הרמב״ם, במשנה תורה, הלכות תשובה ג׳, ח׳ ובסנהדרין צ״ט ע״א. ניסוח מוסדי עכשווי מופיע בעקרונות מועצת הרבנים של אמריקה. השוו למצע הרפורמי הרשמי משנת 1999 ולEmet Ve-Emunah הקונסרבטיבי, במיוחד הסעיפים על התגלות והלכה. הנתונים לקוחים מסקר יהודי ארצות הברית של פיו משנת 2020. נישואי תערובת כאן מתייחסים לנשואים כעת. ההשוואה בין 1990 ל-2020 בקירוב בלבד ומוגבלת לארצות הברית.
14. דיוויד דויטש, The Beginning of Infinity, במיוחד פרקים 10 ו-13. דויטש מתייחס לידע מוסרי כאובייקטיבי אך בר תיקון.
15. הרב יוסף דב סולובייצ׳יק, Halakhic Man, בתרגום לורנס קפלן, במיוחד עמ׳ 19 עד 20. ראו את מהדורת JPS.
16. חיים סולובייצ׳יק, Rupture and Reconstruction, כתב העת Tradition 28:4, קיץ 1994, עמ׳ 64 עד 130.
17. אברהם יהושע השל, Halakhah and Aggadah, בתוך God in Search of Man, עמ׳ 336 עד 341. קטע נגיש מופיע בMy Jewish Learning.
18. הריסון בהווה והחידוש המוסדי בעתיד מופיעים ב״לנבוכי הדור״ פרק י״ג ובאגרות הראי״ה, כרך א׳, איגרת צ׳. לניתוח מחקרי ראו דון סימן, Evolutionary Ethics: The Ta’amei Ha-Mitzvot of Rav Kook, Hakirah 26.

מה היה להלל ולנו אין

הלל סירב לבחירה כוזבת בין שמיטת חובות לבין דאגה לעני. אבל אסור לנו להעתיק רק את מסקנתו. צריך לראות את הסמכות, הלימוד, הצורה המשפטית והאחריות הציבורית שהפכו את המסקנה לחלק מן התורה.

זו הענווה החסרה בוויכוחים רבים על שינוי הלכתי. הצד המתקדם רואה כישלון ומניח שעצם הראייה נותנת לו כוח לתקן. הצד השמרני רואה שאין בידינו כוח ומסיק שההסדר שקיבלנו מוכרח להיות מושלם. הרב קוק מסרב לשתי הטעויות. הגלות יכולה לחייב חתימה בלי להפוך את החתימה לצורתה האחרונה של התורה.

לעת עתה העבודה כפולה. עלינו להגן על המסורה מפני שינויים המנתקים את עצמם מסמכותה. עלינו גם להגן על המסורה מפני מצב שבו היא כבר אינה מסוגלת לשמוע את השאלות, העובדות והסבל שסמכות התורה העתידית תידרש אולי לענות עליהם.

איננו יודעים בדיוק מי יהיו גדולי התורה הבאים. אנחנו יכולים לדעת מה לדרוש מהם: תורה רחבה מספיק לשאת את העבר, ענווה עמוקה מספיק לשמוע את ההווה, אומץ המותאם לסמכות שבאמת בידיהם, וקהילות המסוגלות לבחון את הפרי בלי לעבוד את ההצלחה.