ה׳ · הכלל של הרב סולובייצ׳יק
לא כל סתירה ראויה לאמונה.
אם אפשר להחזיק בכל שתי טענות מנוגדות רק מפני ששתיהן מרגישות חשובות, המחשבה הסתיימה. הסתירה נעשית מקום מסתור לכל מה שרצינו ממילא להאמין בו.
הרב סולובייצ׳יק מציע דבר מחמיר יותר. בספר התודעה ההלכתית הוא פונה אל תורת היחסות ואל מכניקת הקוונטים לאחר שהחלום הניוטוני על תמונה שלמה אחת נשבר. המדע לא ויתר על התבונה. הוא למד שאותה מציאות עשויה להיחשף באופנים שונים כאשר ניגשים אליה מתוך מסגרות שונות.
תורת היחסות אינה הופכת כל מדידה לאמיתית. היא מחייבת אותנו לציין את מסגרת הייחוס של הצופה. שני צופים יכולים לחלוק על זמן או מרחק בלי שאחד מהם ימציא עובדות. מכניקת הקוונטים לוחצת חזק יותר. תיאורים הנראים בלתי מתיישבים יכולים כל אחד לעקוב אחר המציאות בתנאי ניסוי שונים.
הרב מכנה זאת פלורליזם אפיסטמולוגי. מציאות אחת יכולה להיוודע באמצעות יותר מצורה קוגניטיבית תקפה אחת. הוא אינו משתמש בפיזיקה כדי להוכיח תאולוגיה, ואסור לנו לשים בפיו את האנלוגיה של גל וחלקיק. הנקודה שלו שקטה יותר: המציאות אינה חייבת להתאים לתמונה האחת שהשכל שלנו מוצא קלה ביותר.
סתירה עשויה לחשוף את הגבול של מסגרת, ולא שבר במציאות.
אבל גם לכך דרוש כלל. הפיזיקה לעולם אינה אומרת שדבר ושלילתו נכונים באותו מובן. היא שואלת אם הגדרנו את המונחים, התנאים ונקודת המבט בדיוק מספיק. גם המסתורין צריך לעמוד באותו מבחן.
כל אמת צריכה תחילה לעמוד בפני עצמה. ההשגחה מגיעה אלינו דרך התורה, האמונה והשכנוע שאין חיים חסרי בעלים. החירות מגיעה דרך המצווה, האחריות וחוויית הבחירה. אף טענה לא הומצאה כדי להציל את האחרת. כל אחת עדיין הייתה דורשת את הסכמתנו גם אילו לא הופיעה שום סתירה.
אחר כך אנו לוחצים על הסתירה. האם ״ידיעה״, ״סיבה״, ״חירות״ ו״זמן״ פירושם אותו דבר בשני הצדדים? האם ציירנו את אלוהים כצופה אנושי גדול יותר, ואז האשמנו את המציאות בפרדוקס שהתמונה שלנו יצרה?
אם המתח נשאר, ייתכן שהמודל עדיין טוב. תורת היחסות ומכניקת הקוונטים הן קירובים מהימנים של המציאות בתחומים שבהם הן פועלות. הפיזיקה מחפשת תאוריה עמוקה יותר דווקא מפני ששתיהן הצליחו כל כך. המתח ביניהן מחזק אצל המדענים את הוודאות שנדרש תיאור רחב יותר, ולא מחליש את הוודאות שהתאוריות הקיימות נוגעות במציאות.
הדת עשויה להציב את התיאור הרחב הזה מעבר לאופק שלנו. אולי מלוא העקביות שלו ייראה רק עם ביאת המשיח. ובכל זאת, ״עדיין לא״ לעולם אינו אומר ״הפסיקו לשאול״. אנו לומדים תורה, מזקקים את המושגים שלנו, חוקרים את העולם ומחפשים מרפא. מה שאנו יודעים יכול להיות ממשי בלי להיות שלם. הסתירה אינה מחלישה את הידיעה. היא אומרת לנו שיש עוד לדעת. הענווה הזאת מאפשרת לנו לבטוח במה שאנו יודעים, בלי לפחד מן המקום שאליו השאלה עשויה להוביל.
