הבינה המלאכותית כתבה את הפרוזה. איני רוצה להסתיר זאת.
המשפטים שאתם קוראים נוצרו בעזרת הדור החדש ביותר של מודלים לבינה מלאכותית. הכתבתי רעיונות, סיפקתי הקשר, התווכחתי עם הטיוטות, שיניתי את המבנה, מחקתי את מה שהרגיש שקרי והמשכתי עד שהמסה אמרה את מה שניסיתי לומר.
אינני רוצה להעמיד פנים שהמכונה שימשה רק כבודקת איות. היא עשתה עבודה אמיתית. היא מצאה שפה, בנתה מעברים, הציעה מבנים, הבהירה טענות, ולעיתים הראתה לי קשר שעדיין לא ניסחתי במפורש. הכתיבה עצמה היא שותפות.
אבל שותפות אינה מוחקת את המחברוּת. השאלות שלי. האמונות שלי. ההחלטה מה שייך, מה אינו שייך, מה חייב לעמוד למבחן ומה אני מוכן לפרסם תחת שמי, היא שלי. וחשוב מכול, האחריות היא שלי.
זהו הגילוי הפשוט ביותר שאני יכול להציע: המחשבות שלי, הביטוי נוצר בעזרת בינה מלאכותית, ואני מקבל אחריות על התוצאה.
אני יודע לחשוב. מעולם לא ידעתי להפוך מחשבה לכתיבה.
אני דיסלקטי, ואני גרוע מאוד בכתיבה. אינני אומר זאת כמחווה של צניעות. אני מתכוון לכך כפשוטו. מעולם לא למדתי כיצד לגרום לפרוזה לעשות את מה שרציתי שתעשה.
כשאני כותב לבדי, אני כותב מתוך הראש שלי. אני מדלג על הגשר שבין רעיון אחד לבא אחריו, מפני שהגשר כבר גלוי לי. אני מניח שהקורא מכיר את הנושא, זוכר את הטיעון הקודם, מבין את הרמז ומרגיש את הכיוון עוד לפני שהסברתי אותו. אם אתם כבר בתוך הנושא, ייתכן שתבינו למה אני מתכוון. אם לא, הכתיבה עלולה להרגיש כמו כניסה לשיחה באמצע.
במשך רוב חיי היה מרחק כואב בין מה שיכולתי לחוש לבין מה שיכולתי לבטא. יכולתי לשאת אינטואיציה, טיעון ואפילו מבנה שלם בתודעה, אבל ברגע שניסיתי להניח אותם על הדף, המחשבה נעשתה קטנה יותר, שטוחה יותר ופחות מדויקת.
המודלים האלה הם הכלים הראשונים שגרמו לי להרגיש שאני באמת מסוגל לבטא את עצמי. אני יכול לומר את המחשבה בסדר שבו היא מגיעה. אני יכול לתת למודל את ההקשר החסר. אני יכול לומר: ״לא, זה נקי מדי״, ״איבדת את המתח״, ״חזור למקור היהודי״ או ״זה נשמע כמו מכונה״. אני יכול להמשיך לכוון עד שהשפה מתחילה להחזיק את צורתה של המחשבה.
לראשונה, המרחק בין מחשבה לבין ביטוי מרגיש כמו מרחק שאפשר לחצות.
המודלים לא יצרו את הספרייה הפנימית.
ביליתי עשרות שנים בקריאה. יש ספרים שקראתי פעם אחת. לאחרים חזרתי שוב ושוב. המקורות נעים בין תנ״ך, תלמוד והמסורת הפילוסופית היהודית לבין הרב סולובייצ׳יק, אברהם יהושע השל, מדע, טכנולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה כללית. מאחורי הפרויקט הזה עומדים מאות ספרים, לצד שנים של שיחות, עבודה, ויכוח וחיים רגילים.
הזיכרון שלי אינו טוב במיוחד. לעיתים קרובות איני מסוגל לשלוף את המשפט, העמוד או המקור המדויק ברגע שאני זקוק להם. אבל ספרים משאירים משהו גם כשהפרטים נעשים קשים לאחזור. הם משנים את האינסטינקטים שלך. הם משנים אילו שאלות מרגישות רציניות, אילו תשובות מרגישות קלות מדי, ואילו מתחים אתה מסרב לפתור בזול.
לפעמים אני חושב על כך בשפה של רשתות נוירונים: המשקלים שלי אומנו. כל ספר, מורה, כישלון, שיחה וקריאה חוזרת שינו משהו. מה שנותר אינו מאגר מידע מושלם. הוא דומה יותר לאינטואיציה לצורתו של טיעון ולמשקלה המוסרי של שאלה.
זו התשתית שאני מביא אל המודל. המכונה עוזרת לי לפרוש אותה. היא אינה מסבירה מאין היא באה.
אני מכיר את המערכות האלה מקרוב מספיק כדי להתפעל מהן, וגם להיזהר מהן.
אני מייסד-שותף של Triple Whale. העבודה שלנו מציבה אותנו קרוב לחזית היישומית של הבינה המלאכותית. אנחנו עובדים עם מודלים של OpenAI ושל Anthropic, בוחנים ומשווים את היכולות שלהם, ומסייעים למגוון רחב של חברות להפעיל את המערכות האלה בעולם האמיתי. העבודה הזאת העניקה לי הבנה מעשית עמוקה של הדברים שהמודלים לומדים לעשות היטב, המקומות שבהם הם נכשלים, והחשיבות של המערכת שנבנית סביבם.
המודל הוא רק חלק אחד מן התוצאה. המעטפת סביבו חשובה. הנדסת ההקשר חשובה. סדר ההנחיות חשוב. חומרי המקור חשובים. היכולת לשמר טיעון ארוך לאורך סבבים רבים חשובה. וגם הידיעה מתי המודל יצר דבר שוטף אך ריק, אלגנטי אך שקרי, או בטוח בעצמו ללא בסיס.
אני גם לומד עם המודלים. איני מגיע עם מסה גמורה החבויה בראשי ומבקש מן המכונה להקליד אותה. אני מגיע עם שאלה, קבוצה של אינטואיציות, שברי מקורות וכיוון. המודל משיב. אני מגיב. הוא מאתגר את המסגרת או מרחיב אותה. אני מתנגד. אנחנו נעים הלוך ושוב.
לפעמים אני מכתיב את רוב הרעיון. לפעמים המודל מסייע לגלות את המבנה האמיתי. לפעמים טיוטה חושפת שהטיעון שלי אינו שלם. לפעמים המודל פשוט טועה. העבודה המועילה מתרחשת בתנועה שבין המצבים האלה.
כל מסה נבנית בתוך לולאה, לא מתוך הנחיה אחת.
אין משפט קסם שמייצר יצירה גמורה. התהליך דומה יותר לסדנה. הוא איטרטיבי, תובעני ולעיתים איטי באופן מפתיע.
להתחיל בשאלה חיה
אני מתחיל ממשהו שבאמת חשוב לי, בדרך כלל מתח שאני נושא במשך שנים. השאלה צריכה לשאת מספיק לחץ כדי לשרוד את תהליך הכתיבה.
להכתיב את הטיעון הפנימי
אני מדבר בחופשיות, לעיתים קרובות בשברים. אני מסביר מה אני חושב, מה מפריע לי, אילו מקורות נמצאים ברקע ומאיזו תשובה קלה אני מבקש להימנע.
לבנות את ההקשר
אני נותן למודל מקורות, מסות קודמות, אילוצים רעיוניים, טון, קהל ואת הפרויקט הרחב יותר. הקשר טוב משנה את איכות המחשבה שאפשר לבטא.
להתווכח עם הטיוטה
אני קורא, דוחה, מכוון מחדש, מרחיב ומצמצם. אני מבקש טיעוני נגד. אני מחזיר עמימות כשהפרוזה נעשית ודאית באופן שקרי. אני מסיר שפה שנשמעת מרשימה אך אינה אומרת דבר.
לקרוא לפני הפרסום
בכל מאמר שמתפרסם כאן, אני קורא לפחות מהדורה מלאה אחת, בעברית או באנגלית, לפני הפרסום. אני מקבל את ההחלטה הסופית שהגרסה הזאת ראויה להיכנס לארכיון.
משפטים מהירים אינם מחשבה מהירה.
קל להביט בכתיבה שנעשתה בעזרת בינה מלאכותית ולדמיין שהעבודה נעלמה. במובן אחד, עבודה רבה אכן נעלמה. המאבק המכני להפוך זרם מחשבה דיסלקטי למשפטים נקיים כבר אינו המחסום שהיה פעם.
אבל המשפט הוא רק הקצה הגלוי של תהליך ארוך בהרבה. הקריאה התרחשה לאורך עשרות שנים. השאלות צמחו מן החיים. האינטואיציות נוצרו לאט. העריכה דורשת תשומת לב. המהדורות הדו-לשוניות, בדיקת המקורות, הדימויים, הווידאו, העיצוב והמערכות הטכניות דורשים זמן.
מהירות הייצור עלולה להסתיר את איטיות ההתהוות. הבינה המלאכותית מקצרת את הקילומטר האחרון. היא אינה מחליפה את הדרך שקדמה לו.
חשוב לומר גם מה המסות האלה אינן. הן אינן פסקי הלכה. הן אינן תחליף לספרים ולמקורות שבהם הן עוסקות. מודלים של בינה מלאכותית יכולים לטעות, להמציא ודאות, לשטח מחלוקות ולייצר שפה יפה סביב טענה חלשה. הקוראים צריכים לשמור את שיקול הדעת שלהם ער. אני מנסה לעשות את אותו הדבר.
כשאני אומר שהמחשבות שלי, איני מתכוון שהן הופיעו משום מקום. הן חייבות לתורה, למורים, לספרים, להוגים, לחברים, לעבודה ולדורות של ויכוח. ״שלי״ פירושו שבחרתי בהן, נאבקתי איתן וקיבלתי אחריות על הצגתן כאן.