האתאיסט שסירב להקטין את האדם
מה שהפתיע אותי לראשונה אצל דייוויד דויטש לא היה המרחק שלו מן הדת. הפתיע אותי עד כמה לא עניין אותו פרס הניחומים החילוני המקובל.
הוא לא הסתפק ביקום שבו בני אדם הם חיות מקריות שהמציאו לעצמן משמעויות מקומיות כדי להתחמם לידן. הוא רצה שהמוסר יהיה ממשי, שהיופי יהיה אובייקטיבי, שלחירות יהיה משקל ושהעתיד יישאר פתוח. הוא ביקש לומר שלאדם יש מקום מיוחד במציאות בלי להתנצל על עצם הטענה. יותר מכל, הוא ביקש להפוך את הייאוש לעמדה עצלה מבחינה אינטלקטואלית.
זיהיתי את צורת החזון הזה עוד לפני שהבנתי את הטיעון שמתחתיו. הנה פיזיקאי מאוקספורד, מחלוצי המחשוב הקוונטי ואתאיסט מוצהר, שבנה מחדש כמה מן האמונות שקישרתי לתורה: חשיבותו של האדם, היותה של הבריאה בלתי גמורה, החובה להתנגד לסבל שאפשר למנוע, והאמון שהמציאות ניתנת להבנה. הדחף הראשון שלי היה לקרוא לכל זה הון דתי שאול. הביטוי היה מספק. הוא גם היה קל מדי.
לדויטש יש טיעונים משלו, וחלקם רבי עוצמה. מפגש הוגן איתו חייב להתחיל שם. השאלה איננה אם אתאיסט יכול להאמין שבני אדם חשובים או שהאמת המוסרית ממשית. ברור שרבים מאמינים בכך. השאלה הטובה יותר היא איזה מבנה דויטש הקים, מה הוא מסביר בעוצמה יוצאת דופן, ומה נשאר כאשר השאלה האנושית משתנה.
הסבר יכול לומר לנו מדוע צריך לרפא מחלה. האם הוא יכול לומר לנו כיצד להישאר עם האדם שמחלתו לא תירפא בזמן? הוא יכול לתאר אדם כיוצר ידע. מה הוא אומר על מי שלעולם לא ייצור הסבר? הוא יכול לגלות אמת מוסרית. מה מכניס את האמת הזאת להרגל שיחזיק מעמד מול עייפות, פחד ואינטרס עצמי?
הקתדרלה החילונית שדויטש בנה מפוארת. המסה הזאת אינה מנסה עוד להוכיח שאבניה נגנבו. היא מנסה להבין אילו חיים יכולים למצוא בה מחסה, ומה הברית מוסיפה לאחר שההסבר עשה את כל מה שהסבר יכול לעשות.
החומר יכול להתעורר ולהבין את החומר
דויטש מתחיל בידע מסביר. דבורה יכולה לבנות כוורת מורכבת להפליא, אבל היא אינה יכולה להסביר מהי כוורת. כוכב יכול למזג מימן במשך מיליארדי שנים, אבל הוא אינו יכול לנסח תאוריה של היתוך גרעיני. בני אדם יכולים להבין את שניהם, לבקר את מה שנדמה להם שהבינו, ולהחליף הסבר גרוע בהסבר טוב יותר. אחר כך הם יכולים להשתמש בהסבר החדש כדי לסדר מחדש את העולם.
בעיני דויטש, ידע מסביר איננו רק יכולת מרשימה אחת בין רבות. הוא מסמן קפיצה במבנה המציאות. אדם הוא מסביר אוניברסלי, ישות שכושרה ליצור ידע אינו כפוף לתקרה מובנית מלבד חוקי הפיזיקה. אנו מתחילים בבורות, נשארים מועדים לטעות ולעולם איננו מגיעים לוודאות סופית. ובכל זאת, אין רשימה קבועה של אמיתות שסוג התודעה שלנו מנוע מהן לעד.
הטענה הזאת משנה את משמעותה של הקטנות האנושית. גלקסיה גדולה מאדם, אבל היא אינה יודעת שהיא גלקסיה. חור שחור יכול לעקם אור, אבל אינו מסוגל להסביר כבידה. האדם זעיר מבחינה פיזית ועצום מבחינה הסברית. הגודל חדל להיות אמת המידה לחשיבות.
מכאן מגיע עקרון האופטימיות של דויטש: ״בעיות הן בלתי נמנעות. בעיות ניתנות לפתרון.״ אין כוונתו שכל יחיד יינצל או שההיסטוריה משתפרת מעצמה. כוונתו היא שכל רעה שחוקי הפיזיקה מתירים להסיר תוכל להיעלם כאשר יהיה בידינו הידע הדרוש. הידע הזה עשוי להיות מדעי, מוסרי, פוליטי או מוסדי. רעב יכול להימשך מפני שהיבול נכשל, מפני שהחלוקה נכשלת, מפני שהשלטון משקר, או מפני שאיש עדיין לא גילה את הסדר שימנע את שלושתם. בכל אחד מן המקרים, ההשלמה עם המצב הופכת את הבורות הנוכחית לחוק טבע.
זהו אחד הרעיונות המוסריים החזקים ביותר בעבודתו. אל תקראו לסבל הכרחי רק מפני שהוא עתיק. אל תהפכו בורות לענווה. אל תגנו על מוסד מביקורת רק מפני שאבותיכם בנו אותו. בעולם יש רעות ממשיות, ולבני אדם יש אחריות ליצור את הידע שיוכל לסיים אותן.
דויטש מחיל אותה ממשות גם על המוסר. ביטול העבדות היה שיפור מוסרי אובייקטיבי, אמר, והעבדות הייתה פסולה גם אילו איש לא היה מכיר בכך. הוא דוחה את הרעיון שמוסר הוא רק העדפה שנאמרת בטון רציני. ידע מוסרי גדל כפי שידע אחר גדל: באמצעות השערה, ביקורת, טעות ותיקון.
הוא גם מגן על בחירה חופשית. ההסבר שלו אינו זקוק לנשמה שתקטע את חוקי הפיזיקה. החירות מופיעה כאשר אדם יוצר דבר חדש באמת במחשבה, שוקל חלופות, מבקר אותן ונעשה אחראי למה שבא אחריהן. גם היופי אובייקטיבי בעיניו. הפרח והמאביק נעשים ראיה לכך שתודעות שהאבולוציה הפרידה ביניהן יכולות להתכנס אל מבנים שאינם רק טעם פרטי.
שום דבר כאן איננו יהדות שהוסתרה בתוך הפיזיקה. המבנה הוא של דויטש: חשוף לביקורת, ריאליסטי, מתנגד לסמכותנות ומלא תקווה רדיקלית. תגובה דתית שאינה מסוגלת להעריץ אותו לא הבינה אותו. המחלוקת מתחילה רק לאחר שנותנים לבניין לעמוד.
מה אנחנו חייבים לאדם שאינו יכול להסביר?
ההתנגדות המובנת מאליה לדויטש קלה לניסוח, וקל לנסח אותה שלא בצדק. אם אנשים חשובים מפני שהם יוצרים ידע מסביר, אולי מי שיוצר יותר ידע חשוב יותר. הפיזיקאי קודם לפקיד. הממציא קודם לאדם הזקוק לטיפול. החברה צריכה לרכז את משאביה במוחות שסביר יותר שישנו את העתיד.
אבל דויטש אינו מדרג בני אדם כך. מסביר אוניברסלי איננו אדם בעל קורות חיים מרשימים. האוניברסליות מתארת יכולת פתוחה, לא ציון. ילד יודע פחות ממבוגר ועדיין עשוי להיות אותו סוג של יודע. עבודתו של דויטש על התייחסות רצינית לילדים בנויה על הסירוב להפוך בני אדם למעמד אנושי נמוך רק מפני שיש להם פחות כוח, ניסיון או ידע.
הקושי האמיתי מופיע בגבול. מה נאמר על ילד עם מוגבלות קוגניטיבית עמוקה, שאולי לעולם לא ייצור הסבר? מה נאמר על אדם עם דמנציה מתקדמת, או על חולה שכושרו אבד לצמיתות? אם אישיות מוגדרת באמצעות יצירת ידע מסביר, לא ברור כיצד כל אדם נכנס לקטגוריה.
הפילוסופיה החילונית אינה משתתקת כאן. תפיסות קנטיאניות מתייחסות לכבוד כאל סף ולא כאל סולם. גישת היכולות מתחילה מן הדברים שיש לאפשר לכל אדם לעשות ולקבל. תפיסות יחסיות טוענות שמעמד מוסרי צומח גם מקשרי טיפול, תלות וקהילה אנושית שאליהם אדם נולד. אלה ניסיונות רציניים להגן על שוויון בלי לבסס אותו באלוהים. צריך לפגוש אותם כטיעונים, לא לפטור אותם כזיכרון דתי דהוי.
הם גם מראים עד כמה השאלה קשה. כל שיטה הנשענת על סוכנות רציונלית צריכה להסביר את האדם החסר אותה. כל שיטה הנשענת על הסכמה הדדית צריכה לכלול את מי שאינו מסוגל להשיב. כל שיטה הנשענת על יכולות חייבת להחליט אם פוטנציאל, שייכות למין האנושי, קשר או טיפול יכולים לשאת את מה שהיכולת בפועל אינה נושאת.
המשנה מדברת בדקדוק אחר. היא אינה מתחילה במדידת יכולת. היא מתחילה באדם הראשון שנברא יחידי. לכן כל חיים נושאים עולם, כל פגיעה בחיים מגיעה מעבר למה שאפשר למנות, ואין אדם רשאי לומר לחברו שאבותיו גדולים מאבותיו. ספר בראשית מוסר את המשפט המוקדם יותר: האדם נברא בצלם אלוקים.
המשנה אינה מעלימה כל בעיית גבול. גם להלכה יש קטגוריות, התנגשויות ומקרים טרגיים. ההבדל נמצא בעמדה הראשונה. האדם אינו ממתין שנגלה איזו תכונה הופכת אותו לבעל ערך. הוא מגיע כשכבר מונחת עלינו תביעה. ערכו ניתן לפני שהוא מנומק, והמצווה פונה אלינו לפני שהחלטנו אם הטיפול בו יקדם מיזם גדול יותר.
הטיעון החזק ביותר בעד צלם אלוקים איננו שלמוסר החילוני אין תשובה. הוא שהתורה מסרבת לתת לתשובה להיות תלויה בביצועים. הילד עם המוגבלות אינו צריך להיות איינשטיין אפשרי. הסבתא הגוססת אינה צריכה להחזיק עוד תרומה אחת לעתיד. העולם כבר נמצא שם.
הטוב שאנחנו יודעים והטוב שאנחנו נעשים
נניח שדויטש צודק, ושהאמת המוסרית אובייקטיבית וניתנת לגילוי. נותרת בעיה אחרת. לדעת אמת מוסרית ולהיעשות האדם שחי לפיה הם שני הישגים שונים.
אני יכול לדעת שעליי לתת יותר, ועדיין להשאיר את היד סגורה. אני יכול להבין מדוע השפלה פסולה, ועדיין להשפיל כשאני עייף. אני יכול להאמין בכבודו השווה של כל אדם, ולאבד סבלנות מול מי שזקוק לזמן שלי. תיקון שגיאות יכול לשפר תאוריה מוסרית. הוא אינו מאמן מחדש את התיאבון מעצמו.
רוברט פטנאם ודייוויד קמפבל מצאו גרסה של ההבחנה הזאת ב־American Grace. מי שפקדו בתי תפילה בקביעות נטו יותר ממי שכמעט לא הגיעו אליהם לדווח על כמה סוגים של התנדבות והשתתפות אזרחית. בהשוואה אחת, 40 אחוז מן הפוקדים בית תפילה מדי שבוע דיווחו שהתנדבו למען עניים או קשישים, לעומת 15 אחוז מקרב מי שכמעט לא פקדו אותו או לא פקדו כלל. בקטגוריות אחרות נמצאו פערים אחרים. לא היה מכפיל אחד לכל סוגי הפעילות.
הממצא המעניין ביותר היה המנגנון. אמונה פרטית, שיוך דתי ועמדה תאולוגית הסבירו פחות מן החברויות שנוצרו בתוך הקהילה. אנשים שהיו להם חברים רבים בבית התפילה נטו יותר להתנדב למטרות שאינן דתיות, להצטרף לקבוצות, לפעול בבעיות קהילתיות ולתרום גם מחוץ לקהילתם. הקשרים החוזרים נשאו את המעשה.
הממצא אינו מוכיח שאנשים דתיים טובים יותר מבחינה מוסרית. הנתונים תצפיתיים, חלק גדול מהם מבוסס על דיווח עצמי, ואנשים בוחרים את הקהילות שאליהן הם מצטרפים. גם קהילות חילוניות יכולות לעצב חיים נדיבים. איגוד עובדים, ועד שכונתי, קבוצת החלמה, בית ספר או קהילת שירות ממושמעת יכולים ליצור חובה באמצעות חזרה. הלקח המצומצם שימושי יותר: מעשה מוסרי גדל בתוך מוסדות שבהם אנשים שבים, מכירים אותם, מצפים מהם ופועלים יחד.
היהדות השקיעה זמן רב בבניית מוסד כזה סביב היום כולו. צדקה אינה נשארת רגש חם כלפי נדיבות. היא נעשית חיוב שיש לו שיעורים, סדרי עדיפויות ונמענים. הברכה שלפני האכילה קוטעת את התיאבון בהכרת הטוב. שבת קוטעת את הייצור בגבול. תפילה קוטעת את אשליית העצמאות. לאבל יש לוח זמנים. לשמחה יש לוח זמנים. הגר, הפועל, הבהמה, השדה, החוב והגוף מוכנסים כולם אל תוך המעשה המצווה.
מטרת ההלכה איננה לומר שליהודים יש מידע טוב יותר על הטוב. היא לומר שהמידע חייב להיכנס לשרירים, לארוחות, לכסף, לדיבור ולזמן. הרמב״ם מחוקק מדרגות של נתינה מפני שהוא יודע עד כמה יצירתי נעשה השכל כאשר היד מבקשת להחזיק במה שכבר אחזה. המעשה אינו ממתין שהמניע ייטהר.
הפילוסופיה של דויטש אינה חייבת להפוך לדת, ולא יהיה הוגן לבקר תאוריה של ידע מפני שאין לה סדר תפילה. ובכל זאת, הניגוד חשוב. עבודתו מסבירה בעוצמה כיצד ידע מוסרי יכול לגדול. הברית שואלת כיצד אדם גדל מכוח מה שהוא יודע.
הפער איננו בין שכל לאמונה טפלה. הוא בין רעיון אמיתי לחיים מעוצבים. השכל יכול לתקן את המפה. קהילה של מעשה מלמדת את הרגליים לאן ללכת.
הפרח והברכה
אחד הפרקים המשונים והמושכים ביותר ב־The Beginning of Infinity עוסק בפרחים. דויטש שואל מדוע בני אדם מוצאים אותם יפים. הפרחים לא התפתחו כדי למשוך אותנו. רבים מהם התפתחו בתוך קשר עם חרקים מאביקים, שמערכות החישה וההיסטוריה האבולוציונית שלהם שונות מאוד משלנו. ובכל זאת, אותו פרח יכול למשוך את הדבורה ולעצור אדם שעובר לידו.
דויטש מתייחס להתכנסות הזאת ברצינות. לדעתו היא מצביעה על אמות מידה אסתטיות אובייקטיביות, על תכונות כמו סדר, הרמוניה ואלגנטיות מבנית שתודעות שונות מסוגלות לגלות. לפי התיאור הזה, יופי איננו רק מה שתרבות מסוימת החליטה לשבח. יצירות מסוימות חושפות ממנו יותר מאחרות, כשם שהסברים מסוימים חושפים יותר מן המציאות.
זהו טיעון מרמז, לא מכריע. משיכה משותפת עשויה ללמד דבר מה על תפיסה שהתעצבה באבולוציה בלי להוכיח שיופי קיים מחוץ לכל תודעה. גם המעבר מפרחים לבאך דורש עבודה רבה יותר מכפי שפרק אחד יכול לעשות. ובכל זאת, דויטש שומר דבר שהיחסיות הקלה מאבדת. יצירת אמנות גדולה יכולה להרגיש פחות כהעדפה ויותר כגילוי. איננו רק נהנים ממנה. נדמה לנו ששמנו לב למשהו שהיה שם.
היהדות מוסיפה שאלה אחרת. מהי התגובה הנכונה ליופי לאחר שהבחנו בו?
התשובה לובשת לעיתים צורת ברכה. כאשר אדם פוגש יופי יוצא דופן בבריאה, המסורת מאמנת אותו להשיב במילים. הברכה אינה מוכיחה היכן היופי קיים. היא משנה את היחס בין הרואה ובין מה שנראה. הרגע מתקבל, לא נצרך.
הדבר חשוב מפני שיופי עושה יותר מהעברת מידע. שיר ערש של אם יכול לשאת ילד אל השינה. מנגינה יכולה לקשור עם גולה אל בית שמעולם לא ראה. שורת שיר יכולה להישאר באדם חצי מאה ולהופיע בדיוק ברגע שבו הדיבור הרגיל נכשל. אין שקר בכינוי האירועים האלה הישגים קוגניטיביים, אבל יש בו חוסר. מעורבים בהם ידע, זיכרון, התקשרות, הכרת הטוב ולעיתים יראה.
תפארת, יופי או הרמוניה, נעשית בלשון המיסטיקה היהודית דרך לדבר על האופן שבו שפע אלוהי נכנס לעולם של הבדלים בלי למחוק אותם. זו אינה מסקנה הכרחית מן הפרח של דויטש. זו קריאה יהודית של החוויה שהוא מבקש לשמור.
דויטש שואל מה עושה את הפרח ליפה. היהדות שואלת גם מה מראהו מבקש ממך. השאלה הראשונה עוסקת באמת. השנייה עוסקת ביחס. אף אחת אינה מבטלת את חברתה.
המסביר האוניברסלי והאדם המצווה
פעם חשבתי שבכל נקודה בפילוסופיה של דויטש קורה אותו דבר. הוא מאשר כבוד, מוסר, חירות, יופי או תקווה, ואז נזקק ליסוד שהנחותיו החילוניות אינן יכולות לספק. התבנית הייתה אלגנטית. היא גם הייתה מסודרת מדי.
יש ריאליסטים מוסריים חילונים שמאמינים שטענות מוסריות יכולות להיות אמיתיות באופן אובייקטיבי. יש תפיסות קנטיאניות של כבוד, תפיסות שוויון המבוססות על יכולות, ומסורות פוליטיות שמגינות על ביקורת פתוחה בלי לפנות להתגלות. ההיסטוריה של רעיון וההצדקה הנוכחית שלו אינן אותה שאלה. גם אם הדת המקראית עזרה לעצב את שפת הערך השווה במערב, לא נובע מכאן שכל הגנה חילונית על שוויון היא חוב שלא שולם.
הבחנה אחרת חשובה יותר. פילוסופיה יכולה להצדיק טענה מוסרית בלי לעצב אדם שיחיה לפיה. מעשה יכול לעצב אנשים נדיבים בלי להוכיח את המטפיזיקה שעליה הם מצהירים. מוסד יכול להחזיק ידידות אזרחית בלי להכריע בשאלת משמעות החיים. מוצא היסטורי, הצדקה, עיצוב ועמידות חופפים זה לזה. אי אפשר להפוך אותם לטיעון אחד.
הרב יוסף דב סולובייצ׳יק מציע דרך נקייה יותר לראות את המפגש. באיש האמונה הבודד, אדם א׳ הוא איש ההדר, המדען והבונה שנצטווה לכבוש את העולם. אדם ב׳ הוא איש הברית, היצור שמגלה שפונים אליו, שהוא מוגבל ובודד, ושהוא אחראי לפני אלוהים. הרב מסרב למחוק אחד מהם.
דויטש נותן לנו את אחד התיאורים המודרניים החזקים ביותר של אדם א׳. האדם מסביר, מבקר, ממציא, מרפא ומשנה את תנאי החיים. הממד החסר איננו הנחה דתית סודית בתוך הפיזיקה. הוא אדם ב׳: האדם שאפשר לקרוא לו, שיכול לענות, ושערכו אינו מתמצה במה שהוא מסוגל להבין או לבנות.
כאשר מניחים את שני התיאורים זה לצד זה, היחס מתבהר. ההשוואה איננה עוד פנקס חובות. היא מפה של שתי לשונות אנושיות.